הרב יעקב מדן
הרב יעקב מדן צילום: הלל מאיר/TPS

מאמרו של ידידיה מאיר ('החול יזכור', כ"ט תמוז) משקף אהבת עומק והערכת עומק לתושבי גוש קטיף, שנעקרו ממנו לפני שבע עשרה שנים. המאמר החם גרם לי לא רק להזדהות עמו ועם כותבו, אלא גם להתרגש!

עם זאת, אני מרגיש חייב לתת נקודת מבט נוספת לחלקו של האלוף (אז תת אלוף ומפקד אוגדה 36) גרשון הכהן בעקירה.

בימים שקדמו לעקירה הייתי עם משפחתי בנווה דקלים (ואחר כך ב'שירת הים') במסגרת המאבק שלנו בעקירה. ימים לא רבים קודם הייתי בכפר מימון, וראיתי בעקירה דבר שצריך למחות נגדו בכל הלב! שילמתי בעקירה גם מחיר אישי בעת שזרועי נקרעה מן הכתף באלימות קשה של העוקרים.

שלושים ושש שעות לפני העקירה נקראתי ללשכתו המאולתרת של מפקד האוגדה (תא"ל גרשון) במחנה הזמני שליד נווה דקלים לשיחה בארבע עיניים. תא"ל גרשון שאל אותי לדעתי, האם עליו להימנע מן המעשה ולפנות את מקומו לקצין אחר, או לפקד על העקירה. התרשמתי משאלתו שהוא פתוח לשני הכיוונים. שאלתי אותו מספר שאלות, אחר כך ביקשתי להישאר לבדי כעשר דקות, להתפלל לה', לעבד את הנתונים שהיו לי ולחשוב.

הכרעתי בצער רב, ואני חושב (לא בטוח!) שהכרעתי נכון, שעליו להמשיך ולפקד על העקירה. אמרתי לו זאת. אקצר בתיאור המציאות שהייתה לפני שבע עשרה שנים. רק אומר בשיקול המרכזי שהדריך אותי, שהיו לי סיבות טובות לחשוד, שמטרתו של שרון הייתה למצוא עילה להכריע את המאבק נגד ההמונים בדרך שהוכרע המאבק של אנשי עוזי משולם ביהוד, באמצעות ירי ממוקד, שיגרום לשפיכות דמים מצומצמת, שתשבור את המוטיבציה להמשך המאבק.

לכן, כשאנשים כועסים, ובצדק, על האלוף גרשון הכהן ועל חלקו בעקירה, אני מבקש לקצץ חמישים אחוזים מן הכעס עליו ולהעבירו לכעס עליי, על שייעצתי לו. אני שוב מצטרף בחום לחום הגדול שהקרין ידידיה מאיר על תושבי גוש קטיף שחרב.

--


הרב יעקב מדן הוא ראש ישיבת הר עציון