עוז קדמון
עוז קדמון צילום: לירון מולדובן

התחלה// נולד וגדל בכפר מימון, דור שלישי לחקלאות. "ההורים שלי היו ממייסדי כפר מימון, ההורים שלהם ייסדו את כפר הרא"ה ואנחנו היינו מראשוני כפר דרום". הרביעי משישה אחים.

אבא// חגי קדמון (84). חקלאי שהקים ענף פקעות של נרקיסים לייצוא. "בכל נקודת זמן שנקרא לדגל, הוא התייצב. בהקמת היישוב עפרה, חנן פורת בא לקרוא לו להיות המזכיר החברתי, ובמשך תקופה ארוכה הוא נסע לשם פעמיים בשבוע בהתנדבות. בהמשך ירדנו לגור בימית".

אמא// אילנה קדמון (83). "הייתה היסוד בבית. אחרי שהתבגרנו, עבדה כאחות".

ספסל הלימודים// בבית הספר היסודי למד בכפר מימון, לאחר מכן עבר לישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה. "בתור תיכוניסטים טובים היינו נשארים במיטות בבוקר, והרב נריה היה מסתובב ומזרז אותנו להגיע לתפילה תוך כדי שהוא שר 'קינדרלעך, קומו לעבודת הבורא'".

מג'נין ללבנון// אחרי סיום הלימודים בישיבה התיכונית, החל ללמוד בישיבת אור עציון אצל הרב דרוקמן, והתגייס לצנחנים במסגרת ההסדר. "התגייסתי בדיוק כשהתחילה האינתיפאדה הראשונה. רצנו אחרי מיידי אבנים בג'נין. אחר כך עברנו למיידון, לפעילות מבצעית אינטנסיבית בעומק לבנון". אחרי השלב הראשון של השירות הצבאי התחתן.

החצי השני// עירית. "שותפה וחברה". ההיכרות הייתה כבר במהלך שנות התיכון. "אחד מהמהלכים החיוביים של בני עקיבא". בגיל עשרים נישאו השניים. "בהתחלה גרנו בקריית מלאכי ואחר כך קראו לנו לדגל לכפר דרום".

נאיביות// הזוג הצעיר הגיע לכפר דרום בשנת 1990, סוף האינתיפאדה הראשונה. "כשהגענו, גרו בכפר דרום 11 משפחות. האווירה הייתה רגועה יחסית, כפר דרום לא חוותה אירועי טרור והשטחים החקלאיים היו בנפרד מהיישוב. הייתי נוסע לשם לבד, שורק לערבי מעבר לגדר והוא היה בא לעזור לי לפרוש קווי השקיה, ואשתו בינתיים מעבירה לנו קפה מתחת לגדר. זאת הייתה נאיביות של התקופה ההיא". באותם ימים החל לגדל גידולי עלים בשביל 'חסלט': כוסברה, פטרוזיליה, כרוב וכדומה. "אני נחשב לחקלאי הוותיק של חסלט שממשיך איתם עד היום".

שפיץ הסיירת// אחרי תקופת הנאיביות, התחיל גל הפיגועים הרצחניים. "בהתחלה איבדנו את דורון שורשן הי"ד, אחר כך את רב היישוב הרב שמעון בירן ואת אפי איובי הי"ד. אם כפר דרום הייתה סיירת, אנחנו היינו בשפיץ של הקצה – השטחים החקלאיים. חווינו רצף של אירועים ביטחוניים: עגלות תופת, מחבלים, חדירות לחממות שבהן נרצחו לא מעט חקלאים – מה שהוביל להחלטה על הוצאת הפועלים הערבים. בהתחלה עבדנו עם יהודים שהגיעו דרך משרד העבודה והרווחה ובהמשך עברנו לפועלים תאילנדים – שהם עד היום כוח העבודה העיקרי שלנו".

הפריצה לחממה// בעקבות מטענים וירי בדרכים, היו סיטואציות מופרכות של פתיחת ציר לחממות. "כך למשל הפועלים היו יושבים על המסדרון האחורי של הטנק שהיה מלווה אותנו, או טרקטור היה מסיע עגלה שעליה יושבים מתנדבים ובקצה העגלה עומד מאגיסט ולידו כוח צבאי שמלווה את פריצת ציר הכניסה לחממות".

המהפך// ההכרזה של אריאל שרון על תוכנית ההתנתקות נפלה עליו כרעם ביום בהיר. "מאוד אהבנו את אריאל שרון. אני זוכר את הביקורים שלו בכפר דרום, הוא דיבר על הצורך בנחישות ועל החשיבות האסטרטגית של כפר דרום. כשהכריז על הרצון בהתנתקות חד־צדדית, זו הייתה תחושה של אב שפוגע בבניו".

יוצאים למאבק// "מצאנו את עצמנו נאבקים בכל מיני צורות. במהלך משאל מתפקדי הליכוד עברנו לגור באופקים למשך חודש ועברנו בית בית. למרות שראש העיר היה חבר אישי של עומרי שרון, הצלחנו לגייס רוב שמתנגד לגירוש. לקראת הפריימריז בליכוד צריך לזכור היטב את אלו שהיו שותפים בהתנתקות - היוזמים, הדוברים וההוגים. אסור לתת להם מקום בליכוד".

צעדה מהסלון// "הקריאה הראשונה לצעדת כפר מימון יצאה מסלון ביתי בכפר דרום. ברגע שראו את ההיענות הגבוהה, גורמים אחרים הצטרפו - אלו שבסופו של דבר שיבשו את המהלך. במקום להגיע לגוש קטיף, הם נשארו תקועים בכפר מימון. לפי עדויות אנשי המשטרה, אם הם לא היו מצליחים בכפר מימון, הם היו מרימים ידיים. היו כל מיני גורמים שפחדו מהקצנה של כוחות הביטחון, אבל היינו צריכים להיות נכונים לשלם גם את המחירים ההם, כמו שידענו לשלם את המחירים במשך כל השנים בגוש קטיף. יכול להיות שצה"ל היה מכה וחובל בכמה אנשים, אבל בזה זה היה נסגר. על המונים כאלה שמוחים בצורה דמוקרטית אי אפשר להתגבר".

כפר דרום 2// במקביל לצעדה בכפר מימון, החל במהלך של גאולת קרקעות נרחבת בסמוך לכפר דרום. "היה מדובר בכפר שלם כולל מתחמי מגורים, כדי שמשפחות נוספות יוכלו להצטרף לטובת המאבק. התעסקנו בסגירת עסקאות עם הערבים המקומיים ובגיוס כספים, אבל בסופו של דבר זה לא צלח. זה גם חלק מהגזרה שנגזרה".

על הניסים// באחת השבתות שלפני הגירוש, כמדי שבת, הלך לחממות יחד עם האורחים הרבים, שכללו נשים וילדים. "תוך כדי הליכה במסדרון שבין כפר דרום לחממות, מעבר לגדר קם מחבל וירה עלינו. כולם נשכבו מיד. תוך כדי חיפוי, כאשר כדורים שורקים מעל הראשים, כמו בנוהל צבאי - זחלנו אחד אחד למחסה. למרבה הנס, גם במקרה הזה כולם חזרו בשלום".

במעצר// שלושה חודשים לפני הגירוש, במהלך הפגנה בכניסה לגוש קטיף, נעצר והואשם בניסיון לדרוס חייל ואף שהה במעצר במשך שבועיים. "המערכת, שהייתה חדורת מטרה, רצתה שאשב בכלא, אז העלילו עליי שניסיתי לדרוס חייל". בימים האחרונים לפני הגירוש שחרר אותו בית המשפט למעצר בית בכפר דרום.

מגורשים// יום הגירוש הגיע, ובמשפחת קדמון התקבלה ההחלטה להשאיר את הבית כמו שהוא. "לא ארזנו שום דבר. אף אחד לא יצא על הרגליים שלו, כל אחד לפי דרגתו וכוחו. לא רצינו לייפות את הסיטואציה הזאת ולא לטאטא אותה. אחרי שהוציאו את כל האורחים ושאר בני המשפחה ונשארנו רק המשפחה הגרעינית, ביקשתי מהחיילים לצאת כדי שהתינוק יוכל לאכול. כולם יצאו. תוך כדי שאשתי מתחילה להאכיל את התינוק, החיילים פרצו חזרה לבית, כמו שהם פורצים לבתים של מחבלים, כל חייל תפס צד אחר של אשתי, תלשו לה את התינוק מהידיים. כך גורשנו מביתנו. החיילים הסכימו שנרד מהאוטובוסים וניסע על הטרקטור והעגלה שלנו. חזרתי הביתה ולקחתי את החנוכייה והפמוטים, צררתי אותם בתוך סדין. נסענו על הטרקטור והעגלה יחד עם האוטובוסים לכפר מימון".

נודדים// חצי שנה התגוררה המשפחה יחד עם שאר משפחות כפר דרום בבית מלון באשקלון. משם עברו לבניין דירות בעיר למשך חמש שנים. כשהוקם היישוב שבי דרום, עברו אליו והתגוררו בקרווילה במשך שש שנים נוספות. "כשהבנו שהפתרונות איטיים, היות שהיינו צריכים לטפל בהורי אשתי ניצולי השואה וזה לא התאפשר בקרווילה, לפני כשש שנים עברנו לכפר מימון. כאן אנחנו זוכים להחזיר טובה להורים שלי ולהורים של אשתי. כיום יש לנו בשבי דרום מטע אבוקדו גדול, ובכפר מימון יש לנו חממות שאני ממשיך מכפר דרום, וכן דיר גדול של עיזים לחלב וכבשים לבשר".

הנחת// שמונה ילדים: רעות (32) מתגוררת ברחלים. יפעת (30) מתגוררת בשבי דרום. הילה (28) מתגוררת גם היא בשבי דרום. עמיחי (26) מתגורר בכפר מימון "ועובד איתי במשק". איתן (22) לומד וגר בכפר תפוח. הדס (19) סיימה שירות לאומי בקריית נטפים. יאיר (18) סיים כיתה י"ב בכרמי קטיף. שבות (14) תתחיל ללמוד באולפנה בדימונה.

אם זה לא היה המסלול// "אני מאוד מרוצה מהמסלול שלי. כבר מגיל צעיר רציתי להיות חקלאי ובמקביל לעשות דברים שחשובים לעם ישראל וארץ ישראל".

במגרש הביתי

בוקר טוב// סדר היום גמיש. מתחיל מוקדם בבוקר ונגמר מאוחר בערב, אם אין קריאת חירום. "אנחנו חיים מסביב לשעון בגלל המשק, אבל מכיוון שמקום העבודה צמוד לבית, אני אוכל שלוש ארוחות בבית, הנכדים מגיעים והילדים מסתובבים. העבודה, המשפחה, האישה ששותפה במשק – הכול הולך ביחד".

פלייליסט// ישי ריבו, 'לשוב הביתה'.

השבת שלי// "שולחן גדול עם הרבה אורחים, מהמשפחה ומחוצה לה. נחת, שום דבר לא לוחץ. הזמן מוקדש במאה אחוז לילדים. שנת צהריים טובה".

דמות מופת// הרב חיים דרוקמן. "כשהייתי שמיניסט, חיפשתי ישיבה של מישהו שחי את עם ישראל ואת ארץ ישראל. מצאתי את הרב דרוקמן, שהקים ישיבה סמוך לקריית מלאכי והכניס לביתו את כל הנזקקים בפשטות ובחום. למרות שיש לו דרך מאוד ברורה, הוא רואה בעין טובה את כל עם ישראל, כולל אלה שחושבים אחרת ממנו".

מפחיד אותי// "יש לי באג - כמעט ואין דבר שמפחיד אותי".

משאלה// "זה 17 שנה יש בנו געגוע עמוק וכואב לאדמה שלנו, כמו של אהוב שנמצא רחוק מאהובתו, ואנחנו רוצים לחזור אליה. מהחממות שלי בכפר מימון אני יכול לראות את האנטנה של כיסופים, ואני כוסף לחזור לכפר דרום. צר לי שאני לא כואב כך את המצב בהר הבית, אבל הכאב הפיזי שלי הוא הרצון לחזור לאדמתנו, שהיא חלק מדמנו ומהדם שהשארנו שם, בכפר דרום".

כשאהיה גדול// "מקווה שאוכל להסתכל על עצמי במראה ולהיות מרוצה".

לתגובות: yosefpr@gmail.com

***