יפה אסמרה בכניסה להר הבית
יפה אסמרה בכניסה להר הבית צילום: מינהלת הר הבית

"אבל למה כל הבאסה הזאת דווקא באמצע החופש הגדול?" שאלה הבת שלי רגע לפני סיבוב הפרידה הזמנית מהבריכה. "אני אפילו לא יודעת על מה להתאבל, לא יודעת מה חסר לי".

טוב שהמציאו את הילדים האלה, ששואלים את מה שאנחנו כבר שכחנו. להיות מבוגר זה לחיות על טייס אוטומטי. תשעת הימים מתקרבים? רשימת הקניות הופכת חלבית, מוכרז מרתון כביסות כדי לרוקן את הסל, מספר כוסות הקפה מתייצב על גרף יורד לקראת הצום, ולבסוף מגיע השקט של האין מוזיקה. מצייתים ללוח השנה.

אבל אז פתאום מגיעה ילדה, וגם אם אין לה שמלה אדומה או צמות היא שואלת "למה". פתאום בדרך לבריכה מצאתי את עצמי בשיחה רוחנית על סטרואידים. דיברנו על אפשרות לקשר אחר עם ריבונו של עולם, על חוש רוחניות שהתנוון לנו מזמן. ניסינו לשחזר עולם שיש בו נביאים, ואיך מתנהלים האנשים שחיים בו. דיברנו על עבודת ה' בגוף. איך פסח היה פעם סביב קורבן פסח, ויום כיפור סביב עבודת כהן גדול. על מציאות של הודיה אחרת, שהיא לא רק ברכת שהחיינו, ובקשת סליחה אחרת, שהיא לא רק וידוי. נכון, לא הכרנו את כל זה. זו מציאות שלא פגשנו מעולם. אבל הנביאים והכתובים, המשנה והמדרש הם פיגומים שמאפשרים בניית עולם כזה בדמיון. והסדקים במציאות שלנו: היעדר ההנהגה הברורה, התעייה בכל הקשור ללאום היהודי ולמדינת היהודים, הבלבול בערכים, כל אלה כל כך נוכחים בהוויית חיינו, שלא קשה לכסוף לעולם אחר, ברור יותר, מחובר יותר, שלם.

מנהגי האבלות מצרים את הצעדים שלנו, מחקים אבלות, כדי שנרגיש, נזכור וניזכר. אבל נדמה שמי שהיה מבוגר בשני העשורים האחרונים, לא ממש צריך את התזכורת. תמוז ואב הפכו מזמן לחודשים של אבל. תלישת 8,000 איש מבתיהם לפני 17 שנה, גזרת נדודים ארוכה, התעמרות במתן הפיצויים והפניית עורף של רשויות המדינה לערכים הבסיסיים של התיישבות, ביטחון, ערבות הדדית וכבוד האדם. מלחמת לבנון השנייה על הרוגיה, ומבצע צוק איתן על חלליו ונעדריו. פיגועים שאירעו בתקופה הזאת.

אסונות מתרחשים לאורך כל השנה, לא עלינו, אבל נדמה שבשלושת השבועות אנחנו קוראים אחרת את המציאות, כאב הלב נמצא מתחת למיקרוסקופ שמגדיל אותו פי מאה, פי חמש מאות, פי אלף. והפנים והשמות והזיכרונות ממי שהיה כאן לפני רגע ואיננו, מתערבבים עם האבל העתיק על המקדש. והעצב על אלה שאנחנו זוכרים את החיוך שלהם, את השטויות שלהם, וגם את האחיזה בערכים יוצאי דופן, הוא כבר חלק מהאובדן ההוא, הגדול.

"אם למסור את הנפש, אז על ירושלים"

אחרי חצות של תשעה באב, אנחנו מעלים את הגב הכואב מהרצפה אל הספה. זהו, אפשר לשבת גבוה. חברות מעדות חרוצות יותר בעם ישראל מתחילות לנקות את הבית לכבוד המשיח, כי הוא עתיד לבוא מתוך החורבן. דווקא בעיצומו של הכאב.

ביום ראשון נתקלתי בציוץ של אילה בן גביר, שבו היא נפרדת מרס"ר יפה אסמרה בת ה־35, מפקדת מערך הביקורים בהר הבית. "יפה השוטרת עוזבת את הר הבית. עוזבת למקום טוב כמובן. אני שמחה בשבילה ועצובה בשבילנו ובשביל הר הבית. יפה הפכה את הר הבית למקום מואר וטוב יותר. קיבלה את כולם בחיוך, פתרה בעיות בחוכמה וברגישות מיוחדת, אהבה את כולם... עזרה בכל דבר שהיה צריך, בכל שעה, והחזירה לי את האמון בכך שיש שוטרים שקמים בבוקר בשביל להוסיף טוב בעולם".

לציוץ צורף סרטון שבו מברך הרב שמואל מורנו את יפה הקצינה מול קבוצת עולים להר הבית, ומאחל לה שתחזור לשם בגדול "כמפקדת ההר". יפה קצת מתפדחת ומנסה להשיב בברכה משלה, אבל אז החבר'ה מתחילים לשיר לה "יפה ותמה תורה תמימה". מזל שיש לה משקפי שמש.

מי זו יפה, הסתקרנתי. מי זו שעושה כל כך הרבה טוב. חיפשתי ומצאתי שלפני חמש שנים בדיוק כתב שלמה בשן את הדברים הבאים בפייסבוק: "בכניסה להר הבית, מקום המקדש, מקבל את פנינו החיוך של יפה השוטרת. 'אמא שלי, באתיופיה', היא מספרת, 'השאירה שבעה אחים. היא היחידה שהגיעה לציון, לירושלים. אלפיים שנה דיברו על ירושלים, והנה היום הבת שלה עומדת פה, בשער של ציון. שומרת ירושלים. בפעם הראשונה שהבאתי את אמא לכותל היא הורידה נעליים בשער האשפות. זה מקום קדוש, היא אמרה'".

ביום ירושלים, יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ, כתבה יפה עצמה: "לא קלה דרכנו והיא לא פשוטה גם עכשיו, ולמרות קשיי הקליטה, המצב הביטחוני המאתגר, הקמים עלינו ונגדנו, אני, הילדה הירושלמית שגדלה פה, לא הולכת קילומטר לבד. לא שוכחת את האמרה שהיא בעצם סיפור חיינו... 'דורות רבים חלמו להגיע לירושלים, ולנו הזכות להגן עליה'. אם למסור את הנפש, אז למען ירושלים".

השבוע נפרדה יפה מהתפקיד וכתבה שהיו אלה שבע שנים שהיא הרגישה שהיו כמו חיים שלמים. "ברגשות מעורבים הגיע זמן לומר שלום למקום הכל כך יקר הזה, שלימד אותי מסירות ושליחות מה הן". לחברים שהגנו איתה על המקום הקדוש היא כתבה: "אתם גיבורים!!! עם כל האתגרים והאיומים שאיתם אתם מתמודדים אתם עומדים איתן, כחוליה נוספת בשרשרת ההיסטורית של שומרי החומות. היו לי הזכות והכבוד להיות חלק. תשמרו על עצמכם, ברכת ה' עליכם".

להיות חלק מהפלא

שוטרת שאמה עלתה מאתיופיה, שהתנערה מהגלות ושילמה מחירים כבדים כדי לעלות לירושלים. שוטרת שהיא חלק מהכוחות שמגינים על מדינת ישראל הריבונית, ובכך מגשימה את החלום של הדודים והדודות, הסבים והסבתות שלה וכל מי שנשאר שם או נפל בדרך. אישה שזוכרת את כל זה יום יום, שעה שעה, שמבינה איזו דרך אדירה עשה עם ישראל בשנים האחרונות, ובתפקידה מקרבת אותו כל יום עוד קצת להר הבית - יש גאולה גדולה מזו?

אז נכון. היינו רוצים שהמצב בהר הבית יהיה שונה לחלוטין ממה שהוא היום. והשברים שבחיינו נוכחים וכואבים ולפעמים לא נותנים לנשום. אבל צריך לזכור שאנחנו בדרך. כל כך בדרך. וכשאנחנו מסיימים להתאבל על מה שאין, על מה שעוד לא, צריך להגיד תודה על מה שיש. על הפלא הגדול שאנחנו זוכים לחיות בתוכו ולהיות חלק ממנו.

לתגובות: ofralax@gmail.com

***