בר־קמצא אחז בכיסא בחוזקה ונשם בכבדות. בעל הסעודה עמד מעליו וטלטל לו את הכיסא בנחישות.
"קום", דרש בעל הסעודה, "קום וצא מפה מיד".
"לא יוצא", אמר בר־קמצא, "אני בעל הבית האמיתי פה".
"תקשיב לי טוב, אני סופר עד שלוש..."
"הופה, מישהו פה למד לספור!"
"קום!"
"אין לך שום זכות לגרש אותי", הטיח בר־קמצא.
"וזה למה?"
"כי אין לך רוב של 61".
"יש לי!"
"תוכיח".
בעל הסעודה העצבני אחז בחוזקה צלחת והתאפק לא לצאת מהכלים.
"תגיד", הוא סינן, "מה אתה רוצה? הצעתי לך לשבת איתי בקואליציה, אבל אתה כל הזמן מחרים אותי".
"כי כשהסכמתי לשבת איתך אתה רימית אותי".
"לא רימיתי, אתה זה שהפר את ההסכם".
"מלכתחילה לא התכוונת לקיים אותו".
"טוב, די", התעצבן בעל הסעודה, "תפנה מיד את הכיסא או שאני מקים אותך בכוח".
"זה הכיסא שלי", התעקש בר־קמצא, "יש לי קואליציה בלעדיך".
"רק עם רע"ם והמשותפת. קום".
"לא קם".
"קום!"
"רגע, תקשיב", אמר בר־קמצא.
"לא רוצה לשמוע את הקול שלך!"
"נו תקשיב רגע, אתה לא מבין שהולכים להפיל עלינו את כל הבלגן?"
האיש הלחוץ והחשדן הרפה מעט מהכיסא והביט בבר־קמצא במבט חודר. "על מה לעזאזל אתה מדבר?" הוא שאל.
"נו, אתה יודע", אמר בר־קמצא, "אתה תגרש אותי, אני אלשין לקיסר, תהיה מלחמה, הבית ייחרב ובסוף תקום ועדת חקירה שתפיל את כל האשמה עלינו".
"כמו שאני מכיר אותך", אמר בעל הסעודה, "אתה כבר תמצא דרך להגיד לכולם שרק אני אשם".
"קטע", אמר בר־קמצא, "כי דווקא אתה זה שמאשים אותי בכל הצרות של המדינה. אבל זה לא משנה, כי בעוד אלפיים שנה אף אחד לא יזכור אפילו איך קראו לך, רק יגידו שירושלים חרבה בגלל שביישת אותי, וכל שנה בליל תשעה באב אנשים ישבו במעגלי שיח וידברו בחרדת קודש על שנאת חינם ועל החשיבות הגדולה של האחדות".
"על איזו אחדות אתה מדבר, בר־קמצא? מתי הייתה פה אחדות? בתקופת הבית הראשון הייתה אחדות? במרד החשמונאים הייתה אחדות? הרי כמו שאני מכיר אתכם, אתם תעדיפו להסגיר אותנו לבריטים מאשר להילחם יחד איתנו נגד האויב המשותף".
"כי אתם לא יודעים לקבל מרות, אתם תמיד מחבלים במאמצים שלנו לשמור על יחסים טובים עם אומות העולם".
"אתה רואה? זה הדבר היחיד שמעניין אתכם, למצוא חן בעיני הגויים על חשבון האחים שלכם".
"אני לא רואה פה אח, מה שאני רואה זה לאומן קיצוני שמנסה לעשות לי טרנספר מהכיסא שלי".
"זה הכיסא שלי!"
"הנה, שוב הכיבוש והרכושנות שכל כך אופיינית לכם. תאמין לי, אלפיים שנה יעברו ואתם עדיין תהיו פשיסטים".
"ואתם גם בעוד אלפיים שנה תעדיפו ממשלה עם האחים המוסלמים, יאיר גולן יגדף אותנו ומתן כהנא יקרא לנו שורפי אסמים".
"מי?"
"מה מי?"
"השמות האלה שאמרת".
"מאיפה אני יודע, זה יהיה רק בעוד אלפיים שנה".
בר־קמצא והברנש הביטו זה בעיני זה. מסביב שקשקו כלי האוכל והתמזגו בהמולת שקשוק החרבות של הלגיון הרומאי שחנה בסמוך.
"בקיצור", הפר בעל הסעודה את השתיקה, "אתה רוצה אחדות?"
"חס וחלילה", אמר בר־קמצא, "מה נראה לך, שאני אשב בכפיפה אחת עם ביביסט שרוצה להחריב את הדמוקרטיה?"
"ומה אתה חושב, שאני אשב עם שמאלן חנפן שמגן על הדיקטטורה של מערכת המשפט?"
"יופי, לפחות בזה אנחנו מאוחדים".
"נו, אז מה אתה רוצה?"
"שתיתן לי להמשיך לשבת פה".
"אין מצב".
"נו, בחייך, רק למראית עין. הרי לא משנה מי יושב על הכיסא, בכל מקרה מי ששולטים פה הם הגדודים הלוחמניים שתוקעים לנו אצבע בעין".
"אתה מתכוון לגדודים הרומאיים".
"לא, אני מתכוון לגדודי היועצים המשפטיים. נו יאללה, תן לי להישאר, רק למראית עין".
"אה, למראית עין?"
"מראית עין".
"אין בעיה, בר־קמצא. אז למראית עין אתה תעוף לי מהעין, ואני אתקן את המצב כדי שכולם יראו עין בעין שיש פה משילות ולא אַיִן. אבל רק למראית עין".
"אבל..."
"תתאיין מפה כבר!"
את ההמשך כולם מכירים. בר־קמצא גורש בבושת פנים, הצטרף לשוברים שתיקה והלך להלשין לאיחוד האירופי שהיהודים המרדניים מנסים לנהל מדיניות עצמאית בלי אישור מהקיסר ירום הודו ושהגיע הזמן להיכנס בהם. בתחילה האיחוד קצת פקפק והעדיף בינתיים לא לצאת בגלוי נגד המדינה היהודית אלא להמשיך לחתור תחתיה בשקט, אבל בר־קמצא המליץ להם לעתור לבג"ץ ולראות כיצד השופטים מגלגלים אותם מכל המדרגות בנימוק הקלוש שאין להם זכות עמידה, סימן מובהק לכך שהיהודים החצופים האלה עפים על עצמם יותר מדי.
האיחוד השתכנע ועתר לבג"ץ, אבל השופטים אכזבו בגדול – הם קיבלו את העתירה והורו למדינה המפולגת להיענות לדרישות האיחוד, לקלוט ללא תנאי מהגרים מאוקראינה ומאפריקה ולהפלות לטובה את הציבור הערבי על פני הציבור היהודי, כדי שיהיה ברור מי בעל הבית האמיתי פה.
כך שבסוף לא הוכרזה מלחמה ולא היה צורך להיכנס ביהודים, כי הם כבר נכנסו האחד בשני והחריבו את עצמם בעצמם. וזה קצת מוזר, כי פעם הם הבטיחו לעצמם שחורבן נוסף לא יקרה עוד לעולם. קטע, זה בדיוק מה שאמרו פה גם לפני אלפיים שנה.
לתגובות: [email protected]
***