יאיר יעקבי
יאיר יעקבי צילום: שלומי יוסף

לבידוד המשפחתי שנכפה עלינו היו השלכות. אחת ההשלכות הייתה השלכות, כפשוטו. חפצים מתעופפים ששני הבנים שלי שיגרו בזעם זה לכיוונו של האחר החל מהיום השני לבידוד. ואני לא אומר שזה לא הגיוני, הרי אחים באופן מסורתי לא מסתדרים. קין והבל, יעקב ועשיו, גדי ואלון ברומר, הרשימה ארוכה. דוגמאות הפוכות קצת קשה יותר למצוא בגלל הטיית השורד: אף אחד לא טורח לדווח על אחים שלא מנסים להרוג אחד את השני (או לגלוש לאיזה תקל אימתני לקרסול).

בקיצור, חשבתי שיהיה הגיוני לכל הפחות לצפות מהיעקבינים הקטנים למערכת יחסים שתואמת את הממוצע בשוק. אבל הקורונה, כאמור, חשבה אחרת, והלהבות עלו בהתמדה.

בשגרה הייתי פותר את העניין באיומים מעורפלים שמימושם מוטל בספק, אבל העובדה שמדובר היה בשלושת השבועות בואכה תשעת הימים גרמה לי לרצות לטפל במלחמות האחים בצורה קצת יותר שורשית.

אספתי אליי את שני הבנים ואמרתי להם: "חבר'ה, אתם יודעים באיזו תקופה אנחנו, נכון?" הם אמרו לי "כן, אנחנו בשלב הזה של תחילת החופש שבו אתה מפנים איזה סיוט זה הולך להיות ושואל את עצמך איך תעבור את זה". "מדויק מאוד", אמרתי להם, "אבל יותר מדויק יהיה לומר שאנחנו בתקופה של אבלות". "על החירות שלך", הם המשיכו. "שוב מאוד מדויק", החמאתי, "אבל לא רק. אנחנו מציינים בימים אלו את חורבן בית המקדש, שנגרם בעקבות שנאת חינם". "בית המקדש הראשון בכלל נחרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים", דייק הבכור. "כן, אבל אתם לא זבחתם השבוע לעשתורת, נכון?" עניתי, "אז בוא נתמקד במה שרלוונטי לענייננו.

"בתקופה הזו של השנה אנחנו מקבלים על עצמנו לאהוב איש את אחיו", המשכתי, "זה אומר שאנחנו לא מחפשים אחד את השני, אנחנו מפרגנים. באים אחד לקראת השני. ותאמינו לי, אם תהיו נחמדים לרגע, תראו שאח שלכם מחזיר לכם טובה. כי להיות נחמד זה מידבק". "כן, הבנתי שזה התחיל מעטלף נחמד במחוז וואהן שבסין", הבכור משח את מגן המוסר שלי בשמן וכל החיצים נזלו. הקריירה שלו כמצחיקול כבר יצאה לדרך, לצערי.

על כל פנים, באמת אחרי השמו"ס הרציני שלי העזתי לחשוב שיחול שינוי ולו רגעי באווירה הביתית, אבל אז אחד מהם נשם לכיוון השני ומהומת אלוקים פרצה.

אז החלטתי להרחיק אותם אחד מהשני. סוג של גלות אם תרצו. כמו סנחריב בשעתו, הפרדתי ביניהם וערבבתי אותם באומות שהם חדרי הבית. זה בחדר אחד וזה בשני ונראה מה יהיו חלומותיהם. אולי הגעגוע יפעל משהו. ובאמת היה סוג של געגוע. מעבר לקיר שמעתי את הבכור מתפייט "מדוע לחי מושטת לא פוגשת יד אחות?" ואילו הבן השני, שנדמה היה שמשחק במגנטים, מסתבר שבכלל הרכיב נשק ליום פקודה.

גם אני לא בדיוק הרגשתי בנוח בתפקיד סנחריב, סך הכול מדובר היה בגוי נאלח, והעובדה שנהרג בידי בניו גם לא עשתה לי כיף במיוחד. ובכלל, מה הייתה סופר נני אומרת אם הייתה שומעת שהפתרון שלי למריבות אחים זה לנעול אותם בחדרים שונים?

זו לא התמודדות.

אז החלטתי ללכת הפוך. נעלתי את שני הבנים יחד בחדר ושיסתדרו.

"מצידי שיהרגו אחד את השני", זרקתי לחלל הסלון משפט שהורים אומרים לעצמם בקול כדי לשכנע את עצמם שהם בסדר עם המהלך הזה.

ובאמת גם מצד הבנים היה נשמע שזה לחלוטין בסדר והם נפלו זה על צווארו של זה כפשוטו, משל היו שני מתאבקי MMA.

אז הלכתי על האופציה השלישית - איום ספציפי. שזה לא משהו שאני חזק בו. אני כאמור נמצא בדרך כלל יותר באזורים המעורפלים ("תפסיקו לריב או שאני לא יודע מה אני אעשה לכם" - עונש כל כך נורא שאבא אפילו לא מצליח לחשוב עליו, "אם תמשיכו ככה תחטפו" - מה תחטפו? השד יודע). איימתי עליהם שאם הם לא יסתדרו יפה במשך היום, לא אקח אותם אחרי הצהריים למסלול הנינג'ה שהם כל כך רצו. הם הסתכלו עליי בייאוש כאילו דרשתי מהם משהו שהוא מעבר לדמיון.

ואז נזכרתי בקטע של ג'ורדן פיטרסון, הפסיכולוג המפורסם. הוא הסביר שלהביא ילדים ואז לרצות שיהיה שקט וסדר בבית זה אוקסימורון. ילדים הם סוכני הכאוס. מי שמביא אותם לעולם צריך לצפות, ובכן, לבלגן. אז החלטתי לנסות להשלים עם זה שאחים רבים. כי זה מה שילדים עושים.

מאוחר יותר במסלול הנינג'ה, הם היו עסוקים מכדי לריב. ישבתי על הדשא מובס, והסתכלתי על הטלפון שלי בעיקר. אבל כשהבכור צעק עליי שאסתכל עליו עושה את הקיר הסתכלתי. להפתעתי, למרות הפרש הגובה המשמעותי - הוא הצליח. ואז הבחנתי במשהו עוד פחות צפוי. אחיו הקטן, שרק לפני כמה שעות השליך עליו בובת מטוסי־על לתוך הפרצוף, עמד מאחוריו ומחא לו כפיים בהתלהבות.

"נחמד", התרגשתי לעצמי, "נקווה שזה באמת מידבק".

לתגובות: jacobi.y@gmail.com

***