דחפורים בגוש קטיף
דחפורים בגוש קטיף צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

שבת אחרונה בניסנית

השבת לפני שבע־עשרה שנים, ערב תשעה באב בניסנית, שבת עם המשפחה ומשפחתו של אחי בבית חבול ונטוש, כתבתי את הדברים האלה:

ערב שבת חזון. תשס"ה. מבעד לשער היישוב ניסנית המראות קשים מנשוא. מרבית הבתים כבר ננטשו על ידי יושביהם, עשרות שנות חיים נקטעו באחת. זיכרונות, חלומות, ילדות, התבגרות, שנות נישואין ראשונות נארזו באונס אל תוככי מזוודה, מטען חומרי ומשא רגשי נדחסים, נדחקים. לא הכול מצליח לחדור, סוף סוף רק מזוודה היא, כמה שנות חיים ביכולתה להכיל?

בתים שאך לפני ימים אחדים שקקו חיים, רקמו תוכניות, ניצבים עתה שוממים, אבלים, כוספים אל בעליהם. מן השיחות שהתנהלו בין כותלי הבית בעת האחרונה למדו הקירות כי אדוניהם לא ישובו עוד, לא יישמע עוד קולם של ילדים משחקים. תחת קולות השחוק יבקעו קולות דחפורים, קרים, צייתניים, מקצועיים. ברעש גדול יבואו, למען לא יוכל הנוהג בהם להאזין לרחשי ליבו...

מרבית הבתים סומנו באיקס גדול המרוח על הקיר החיצוני, אות על הבית כי תושביו הוגלו וניתן להורסו. עד עת הריסתו נתון הבית לבוזזים הנוטלים מכל הבא ליד. שאר קירות הבית מלאים כיתובים שנחקקו בם ממעמקי ליבם של יושביו לשעבר: "למה?", "עוד נחזור", "היה שלום". אין תשובה ראויה לשאלה "למה", אין תאריך יעד לחזרה, והמילה "שלום", שזכתה להיות אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא, חוללה כל כך בשנים האחרונות.

בדרך לבית הכנסת, לתפילת השבת, צועדים ברחוב הראשי, רחוב השקד. "בארץ אהבתי השקד פורח", מתנגן בציניות השיר לנוכח עשרות בתים מנופצי זגוגיות, שההרס בתוכם מחריד. בינות לחורבות נאחזות כמה משפחות בציפורני אהבתן בביתן עד לרגע האחרון. בגדי השבת מהווים ניגוד לכל המתרחש כאן. כבר התקבל מנהגו של הגר"א לילך בשבת חזון בבגדים חגיגיים, כאן בניסנית הלב מבקש לעטות בשבת שחורים. לבסוף מכריעה הדעת על פי המנהג. אולי יועילו בגדי לבן להתרומם למבט המיוחד של שבת, המבטאת בזעיר אנפין את הצפוי לנו באחרית הימים. אולי יפיחו בנו הבגדים כוח לשיר מזמור שיר ליום השבת, טוב להודות לה'. אולי נשכיל בשבת הזו, שבת המחברת חורבן מקדש בעבר עם חורבן יישוב בהווה, להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות.

מחר בערב, במוצאי השבת, יחול תשעה באב. עתידים אנו לשבת אבלים על רצפת בית הכנסת ולקונן עם ירמיה הנביא קינה גדולה: "איכה?" מחר ייגעו בנו פסוקי המגילה כפי שלא נגעו בנו מעולם. מחר נחוש כי הפסוקים נאמרים בדם ליבנו. "כלו בדמעות עיניי חמרמרו מעיי", בשנים עברו היינו צריכים להתאמץ על מנת לבקוע את שק הדמעות, והשנה "פלגי מים תרד עיני על שבר בת עמי, עיני ניגרה ולא תדמה מאין הפוגות". מחר, כשנביט ממקום מרבצנו על ניסנית ההולכת ונחרבת, נזדהה עם זקני ירושלים בעת החורבן: "ישבו לארץ יידמו זקני בת ציון, העלו עפר על ראשם חגרו שקים". ואולי אפילו מחר, בעומק הכאב, נשכיל לראות כי אין להשוות את מכאובה של ירושלים הנחרבת שבה אוכלות נשים פרי בטנן, עם מכאובנו, כאבו של עם השב לארצו ועדיין לא הסיר מעצמו את עליבות הגלות.

מחר תשעה באב, אבל כעת שבת חזון, ובבית הכנסת בניסנית מתגלה התרוממות רוח, נוסקים עם השבת לגבהים אחרים, בניגוד גמור לכל המתחולל בחוץ. אחוות אחים אמיתית בין תושבי המקום הוותיקים ובין הבאים להיות עימם, קדושה עילאית השמורה לרגעים שבהם מתעלה האדם מסיבוכי חייו אל קבלת פני הכלה, פני שבת מלכתא. זר לא יבין זאת, אך במי שעמדו רגלי אבותיו על הר סיני כבר נחקקה הידיעה שמבעד לכל המתרחש יד אלוקית מכוונת ומלווה מלמעלה, והיא אינה זונחת אף לרגע אחד. גם אם לפעמים "היה ה' כאויב", גם אם "חשב ה' להשחית", כקינתו של ירמיהו - עם רדת השבת מזמורי קבלת השבת נוטלים אותך עימם אל הוודאות כי הנה באים להם ימים אחרים: "זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל, ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו".

מחולות של קודש חוללו מתפללי בית הכנסת, ובפיוט "אנא בכוח" חיל ורעדה אחזו בכול: "יחיד גאה לעמך פנה, זוכרי קדושתך. שוועתנו קבל ושמע צעקתנו", התחנן הציבור בפני אדון העולם, וצעקתו זעזעה את אמות הסיפים. כל כך קיווינו שיתהפך עלינו רוע הגזרה, אך ידענו כי איננו מצויים בסוד מהלכיו של קורא הדורות מראש, המנהיג עולמו בחסד בדרכו הנסתרת, ועל כן הוספנו בענווה גדולה כלפי ריבונו של עולם: "יודע תעלומות".

גוש קטיף, שבע־עשרה שנים אחרי

כשהפילו פור הוא הגורל לאבד את כל יישובי גוש קטיף, התבוננו בתאריך הלועזי, לא התעמקו בתאריך העברי. התאריך העברי נפל בתשעה באב במקרה, למי שעוד מאמין במקרים. "מתוך התחשבות בתושבים" נדחה הגירוש לאחר תשעה באב. נחמד מצידם שהתחשבו, ממש אצילי, ובוודאי טוב לנו שיישובי הגוש עמדו על תילם עוד יום נוסף. אבל מן הצדק ההיסטורי ראוי היה שלא לדחות - שנקרא להרס הזה בשמו, שנצמיד אותו לתאריך המתאים. בדיוק במקום של שנאת חינם, של הרס פנימי. בדיוק שם.

גזרים

שבע־עשרה שנים אחרי ונדמה לי שחוץ מהמתיישבים שנעקרו מאדמתם, גם הציבור הדתי־לאומי נקרע לקרעים קרעים. לפני כמה שנים הוזמנתי להעביר שיעור במצפה יריחו בתשעה באב. לפניי דיבר הרב אלישע אבינר, הספקתי לשמוע רק את זנב דבריו, אבל כמו זנב לאריות - המשפטים שאמר שם הולכים איתי לכל מקום: כל הכינויים הללו שהדבקנו איש לרעהו, הלייט והחרד"ל, הניאו־רפורמי, הקו והגב - כל אלה מבטאים את צורת שנאת החינם של ימינו. וכוחם של דבריו יפה לכל המגזרים.

אהבת ישראל

זה היה מזמן, היינו זוג צעיר עם תינוקת, גרנו בקריית שמונה. במלון צפון לנו חיילים שהשתתפו במבצע - אולי היה זה 'דין וחשבון', אולי 'ענבי זעם' או איזה זעם אחר, אני כבר לא זוכר. אחד החיילים היה חבר, מבוגר ממני, למדנו יחד בשבי חברון. הזמנתי אותו להצטרף אלינו לסעודת שבת. התארחה גם חברה של אשתי, שמבחינה רוחנית, איך לומר, קצת רחוקה משבי חברון. בשלב מסוים חברי, תלמיד הישיבה, נאם בלהט על אהבת ישראל: "חייבים לאהוב כל אדם מישראל לא משנה מי הוא או מה הוא, לאהוב ממש, מכל הלב". "מה זאת אומרת?" שאלה החברה של אשתי, "אתה אוהב כל אדם מישראל?" - "ברור", הוא אמר, "אני אוהב את כולם", ובעיניים נוצצות אמר "אני אוהב אותו (הצביע עליי), אני אוהב אותך. אני אוהב שמאלנים, אני אוהב ימנים. אני אוהב את כולם". - "רגע", אמרה לו, "לא הבנתי, אתה אוהב אותי?" חייכה. "בטח, אני אוהב אותך. אוהב כל אחד", חזר על עצמו, נלהב. "רגע רגע, אותי אתה אוהב? אותי ממש?" פתאום הבין לאיזו מלכודת נכנס, הסמיק לרגע ואמר: "לא אותך־אותך. אותך - אהבת ישראל"...

ומאז אני חושב שיש המון אנשים שאוהבים אהבת ישראל כללית כזאת, אבל לא "אותך־אותך". וחושב שזה האתגר הגדול. כי לפעמים הסיפור הגדול של האהבה פשוט לנו, אבל לפרוט אותו לפרוטות זה כבר הרבה יותר מאתגר.

לשבור את הכוס

ברוח זו, נדמה לי שהמנהג לשבור את הכוס בחופה נוגע בדיוק בזה. כי קל לדבר על שנאת חינם בין ימין ושמאל, דתיים וחילונים, וקל להזדהות עם הרצון לתפור את כל הקרעים. אבל המקום שבו אתגר האהבה הוא הגדול ביותר הוא דווקא בבית, בין איש ואישה, בין הורים וילדים. ועם שבירת הכוס יש איזו שבועה לתקן את שנאת החינם דווקא כשלא רואים, דווקא כשהדלת סגורה. לתקן יום אחר יום. בלי כותרות, אהבת חולין שכזאת.

סליחה שכתבתי

אתחיל מהשורה התחתונה: אני ממש מצטער על הטור שכתבתי בשבוע שעבר תחת הכותרת "מחיר או מונה". כתבתי על תופעת ה"דרייברים", נהגים שעובדים בשחור, בעיקר בציבור החרדי. אילו הייתי יכול להחזיר את הגלגל לאחור לא הייתי כותב את הטור, בטח לא כך. הייתי מדבר על העלמת מס, לא הייתי מזכיר חרדים.

רציתי לומר שתופעת הדרייברים מסוכנת בראש ובראשונה לנוסעים שאינם מבוטחים כחוק, ובעיקר רציתי לומר שהעלמת מס נתפסת הרבה פעמים כלגיטימית בציבור החרדי בשל היחס הכללי השלילי למדינה, בעוד שלמעשה אי־תשלום מיסים גורם למשלמי המיסים לשלם יותר וגורם לתחרות לא הוגנת. רציתי לעורר מחשבה ואולי לסייע בשינוי. לא התכוונתי חלילה לומר שרק חרדים מעלימים מיסים. וכשכתבתי "אתם גונבים ממני ומשכמותי", כיוונתי דבריי לדרייברים, וחלילה לא לכלל הציבור. ממש לא. לא התכוונתי כלל לפגוע בציבור החרדי (ומי שעוקב אחרי הטור הזה יודע כמה פעמים כתבתי בשבחו וביקשתי לאמץ ממנו דברים טובים). אלא שהובן מדבריי על ידי קוראים חרדים רבים כאילו אני מאשים את כלל הציבור החרדי בתחלואי החברה הישראלית כולה. וכשמישהו מרגיש מואשם הוא לא ישנה, רק יתקוף בחזרה. תעיד על כך תיבת המייל שלי, שיודעת לספר עכשיו על כל תחלואי הציבור הדתי־לאומי לדורותיו ונזעקת: מה פתאום ללבות שנאה כנגד המגזר החרדי בבין המצרים. על כן אני מצטער, באמת מצטער, שכך כתבתי. חלילה לא רציתי ללבות שנאה. אני גם מצטער על הביטוי "גנבה", אף שחסיד חב"ד שלח לי תשובה של הרבי מליובאוויטש שבה הוא מכנה העלמת מס במדינת ישראל "גזל הרבים" ויוצא בחריפות נגד התופעה. כוונתי הייתה רק לעורר מחשבה. ביקורת אינה שנאת חינם, היא אכפתיות ואהבה. אבל משכך נתפסו הדברים, אני מצטער. סליחה ומחילה.

לתגובות: liorangelman@gmail.com

***