מערערת על השוויון כערך בלעדי. ד"ר שפרה מישלוב
מערערת על השוויון כערך בלעדי. ד"ר שפרה מישלוב צילום: עופר עמרם

לא יהיה זה הימור פרוע מדי לקבוע כי לו הייתה בוחרת ד"ר שפרה מישלוב לפרסם חוברת ברוח הפמיניזם הרדיקלי המצוי, היא הייתה זוכה למחיאות כפיים קצובות בקהילה האקדמית ולחיבוק חם של חוגי הנאורים למיניהם. במציאות הנוכחית, הרבה יותר נעים להיות דוקטור למגדר שעוסקת בשבירת מחיצות מאשר דוקטור למדעי היהדות ומשפטנית שנצמדת בחייה האישיים והמקצועיים לאמות המידה ההלכתיות.

אבל מישלוב לא בחרה במחיאות הכפיים, לא בחיבוקים ולא בפופוליזם, אלא בצורך השעה שעמד לנגד עיניה – מענה לנשים ולצעירות דתיות שהשיח הפמיניסטי הדומיננטי מעורר אצלן שאלות קשות להתמודדות. יחד עם קבוצת רבנים, רבניות ואנשי הגות ומעשה מתחום המאבק למען מוסד המשפחה היהודית היא מוציאה בימים אלו חוברת בשם 'וללבנה אמר שתתחדש – מבט עדכני על יהדות ופמיניזם'. להוצאה שותפים מרכז תורה ומדינה, מרכז אחוה וארגון חותם, וצוות התוכן מונה נשים משדה התורה והאקדמיה: הרבנית נעמי שפירא, הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה, ד"ר עינת רמון, ד"ר עתיה זר והרבנית ד"ר חנה קטן. על הייעוץ אמונים הרבנים יגאל לוינשטיין, עדו רכניץ ועזריאל אריאל. החוברת מלווה גם בהסכמה מפורטת וחמה של הרב יעקב אריאל, אשר העניק מהדרכותיו למחברת.

בעיני שומר מצוות מן השורה, כזה שטרם הונדס תודעתית על ידי השיח הפמיניסטי במגזר ומחוצה לו, ייראו אולי מרבית תוכני החוברת כמובנים מאליהם: השקפת עולם סדורה על פי מסורת ראשונים ואחרונים, גדולי הפוסקים וגדולי המחשבה היהודית, בקֶשת נושאים שנעה מהמצוות המוטלות או לא מוטלות על האישה ועד לשאלות כמו מקומה של האישה בהנהגה הציבורית והרוחנית בעם ישראל. אלא שהשיח המוקצן שהולך ומאבד פרופורציה בכל נושאי זכויות האישה ומעמד המשפחה הופך אמירות פשוטות שכאלה, בהיותן מנומקות ומגובות במקורות, לכלי משמעותי במלחמת הדעות, מלחמה שבה הצד הפרוגרסיבי כובש עוד ועוד שטחים ללא מענה מספק מצידו השמרני של המתרס.

ייחודו של המניפסט הזה הוא בפרישה שיטתית ובהירה של תפיסת עולם המחויבת להלכה ולסמכות תלמידי החכמים תוך מבט חיובי על שינויים שחוללה התנועה הפמיניסטית וגישה התומכת בשילוב נשים במרחב העשייה הציבורית. "אלא ששילוב זה, נכון שייעשה תוך שילוב ושימור האיכויות שאישה בונה במשפחתה ובקהילתה. לא מתוך סתירה והתנגחות, אלא מתוך השלמה והעמקה", מחדדת מישלוב. בסיומה של החוברת טובעות הכותבות את המונח פמיניזם פמיליסטי (משפחתי). "מונח זה מסכם בקצרה את תפיסתנו – הכרה בתמורות החיוביות שחוללה התנועה הפמיניסטית בקידום מעמדן של נשים, תוך שמירה שאלה לא יערערו את עולמנו וזהותנו כנשים יהודיות הבונות משפחות כחלק מחוסנה של אומה", נאמר שם.

למצוא את שביל הזהב

עוד לפני שנדרשים לסוגיות נפיצות כמו הכתיב הא־מגדרי, היחס ללהט"ב ומלחמת המינים, על סדר יומו של הפמיניזם הדתי מונחות זה כמעט שני עשורים סוגיות שמכרסמות אט אט במאזן שבין מעמד האישה לרוח ההלכה. אחת הדוגמאות הבולטות, שאליה מתייחסת גם מישלוב בחיבורה, היא הקפות עם ספרי התורה בשמחת תורה על ידי נשים. לפני כמעט עשור פורסמה ב'ישראל היום' כתבה נרחבת שמגמתה ברורה, תחת הכותרת: "ריקוד נשים עם ספר תורה: 'זה לא טרנד, זו מהפכה'". הכתבת אמילי עמרוסי גוללה בהתלהבות את התפשטות התופעה של נשים הרוקדות כשבידיהן ספרי תורה, בתפרוסת רחבה ביישובי וערי ישראל. הנשים השותפות ביוזמות הללו, שחלקן כוללות לא רק ריקודים אלא גם עלייה לתורה וצפונה משם, תיארו באוזניה להט רוחני. "אין פריצת גדר הלכתית בריקוד של אישה עם ספר תורה", קבעה מיטל בנשק מקבוצת הפייסבוק 'פמיניסטיות הלכתיות', "גם לתחומים נוספים אפשר למצוא פתרונות הלכתיים, כך שנשים יהיו שותפות מלאות במה שקורה בבית הכנסת. הייתי רוצה לשמוע דברי תורה על ידי נשים בבית הכנסת, מעזרת נשים, אף בשעת התפילה. אני בעד שתהיה אישה גבאית, או שילדות ישירו את הפיוט 'אנעים זמירות'".

מישלוב מבקשת לצנן את התלהבותן הרוחנית של נשים דוגמת אלו, ובחיבורה מדייקת את הדברים לפרופורציות הנכונות בלי צורך להתנצל. היא אומנם מודעת לרצון של נשים ליטול חלק פעיל בעבודת ה' גם במרחב הציבורי, כגון בהקפות, בלימוד תורה ובהוראתה ואף בהשתתפות בחיי בית הכנסת ובהנחת תפילין, אך מבחינתה לא כל רצון כזה הוא עגלה שיש לעלות עליה. מדובר בשאלה לא פשוטה של איזון בין יצירת שינוי לגיטימי ובין חריגה מדרכה של תורה, היא מסבירה. מבחינת מישלוב וחבריה, אשר מכירים ביתרונות הפמיניזם ובצורך בו, כפי שהיא מתארת בהרחבה, עדיין מרותם של פוסקי ההלכה רחבי הכתפיים צריכה להיות מוצבת מעל לרצונות משתנים של תנועות נשים כאלה ואחרות ולהנחות אותן בכיוון הרצוי. מה הפתרון המוצע הלכה למעשה? בחיבור מובאים מתווים שהתקבלו בקהילות שונות בשמחת תורה, בהסכמת רבנים דוגמת הרב יעקב אריאל, אשר מעניקים מרחב השתתפות הולם לנשים בדרך שמשלבת בין הצרכים והרצונות כולם: ריקודים סביב ספר תורה המונח על במה בעזרת הנשים, קידוש נשי שבו משתפות הנשים בהגיגים תורניים, לימוד משותף של נשים המקיף את חמשת חומשי התורה, הקצאת שטח ייעודי לריקודי נשים ועוד.

מישלוב, אגב, בהחלט קוראת לשילוב נשים בחיי בית הכנסת במובן הניהולי: לדידה, נשים צריכות להימנות עם חבורת הגבאים והנהלת בית הכנסת על מנת שתכנון ואחזקת בית הכנסת יותאמו גם לצורכיהן של נשים. כך גם בשאלה־תביעה שמציפים חוגי נשים למדניות מעת לעת, למינוי נשים לרבניות או לפוסקות הלכה: היא מעודדת את לימוד התורה הנשי, אך קובעת כי עליו להיות מדויק. לא להתמקד דווקא בתחומי הלימוד "הגבריים" כחלק מתחרות מולם, לא להשקיע שנות לימוד ארוכות שמטרתן חתירה אל מוקדי שליטה ושררה של תפקידי רבנות והוראה, ועוד. גם כאן שביל הזהב הוא כי נשים אומנם יוכלו לכהן בתפקיד רבני־הוראתי, אולם פעילותן תהיה מול קהל נשי, בצניעות, ומותאמת בעיקר לתחומים שרלוונטיים להן.

לא קרייריסטית

כדוגמה להשפעתה החיובית של התנועה הפמיניסטית, מישלוב מציינת נשים שהשתלבו כמנהיגות או כפעילות ציבור ועשו חיל. הדוגמאות שהיא מביאה הן שלוחות חב"ד ברחבי העולם - שותפות מלאות לשליחות בעליהן, וכן נשים שהובילו את ההתיישבות ביהודה ושומרון בעשרות השנים מאז שניטעו שורשיה הראשונים. ככלל, השתלבות נשים בתפקידים משפיעים אינה פסולה בעיניה, אולם העיקרון המנחה במסה הרעיונית הזו הוא כי כל מקום שבו העניקה התנועה הפמיניסטית מקום לנשים להתקדם אליו – יש לשקול את מימושו קודם כול מול תפקידה העיקרי של האישה, שלשמו נוצרה והותאמה פיזית ורוחנית, והוא הקמת בית בישראל. אופן החשיבה הזה מפורט בחוברת המדוברת גם לגבי סוגיות מעשיות נוספות תוך איזון ושילוב בין שני הקצוות – ההלכתי והנשי, לעומת הפמיניזם הדתי שחותר להתנגשות תמידית בין האמביציה הנשית לגדרי ההלכה.

כמי שמשרטטת בצורה מחושבת ומדויקת את העקרונות שטווים יחד את הפמיניזם וההלכה בחיי היומיום של הנשים, לא מיותר לשמוע ממישלוב – כאמור, בעצמה דמות תורנית שהגיעה להישגים מתקדמים גם בהיכלי האקדמיה כמשפטנית, עורכת דין ודוקטור למדעי היהדות באוניברסיטת בר אילן - כיצד יושמו הדברים בחייה שלה. "אולי זה יישמע מוזר", היא אומרת, "אבל אני באמת לא רואה את עצמי כאישה 'קרייריסטית'. לפני הכול אני אישה הנשואה לאיש במסגרת זוגית ומשפחתית ואם לילדיי היקרים. שאר עיסוקיי ושאיפותיי מסתדרים סביב העיקר הזה, מזינים אותו ומוזנים ממנו. לכל אורך דרכי – לימודיי התורניים והאקדמיים ועבודתי המקצועית והציבורית - ההחלטות שקיבלתי היו על פי התחושה והתפיסה שזה המוקד".

מישלוב משתפת כי היא מצויה כל העת בבדיקה חוזרת ונשנית עם עצמה האם האיזונים שיצרה טובים ובריאים למשפחתה ולה כאישה בעלת רבדים שונים, כישרונות ורצונות מגוונים. "במבט לאחור אני לא יכולה להגיד בוודאות שבהכרעות שעשיתי בצוותא עם בעלי הגענו תמיד לאיזונים שנכונים לנו כזוג וכמשפחה", היא אומרת בכנות, "אך לפחות ניסינו ואנחנו עדיין שואפים ומנסים. ברור שיש לכל הכרעה ברוח זו השלכות על קצב ההתקדמות המקצועית והכרח לוותר לפעמים על הזדמנויות ואפשרויות כאלה ואחרות, אבל אני מאמינה שזה נכון ערכית ומהותית ואף משתלם לאורך זמן". מישלוב גם מזכירה כי ישנם חילופי תקופות בחיי הנשים: "לא הרי אישה עובדת בתקופת היריון ולידה כהרי אישה בתקופות מאוחרות יותר כאשר הילדים גדלים. אורך רוח וסבלנות מאפשרים לעיתים להתפתח בכמה כיוונים, גם אם באופן אחר ובקצב שונה מזה שתכננו".

בחיבורה תוקפת מישלוב גם את מאבקם של ארגוני הנשים השונים ברבנות הראשית סביב נושאי המעמד האישי – נישואין וגירושין, ומגיעה עד למחוזות הרדיקליים של השפה הא־מגדרית ועוד. לטעמה, הפמיניזם הפך מתנועה שפועלת לקידום נשים לתנועה שמטרתה ביטול הזהויות בכלל, ומכך נובעים קלקוליו. לעומת השקפה זו, היא מסכמת, היא וחברותיה מציעות מבט תורני הרמוני הרבה יותר: "התורה מתבוננת על האיש והאישה כשלמות אחת. שניהם שותפים למשימה העליונה של קיום התורה והפצת אורה ועקרונותיה לעולם כולו".

לתגובות: Hagitr72@gmail.com

***