"זה לא שיש שיח נגד, אלא פשוט אין שיח". ובר בהר הבית
"זה לא שיש שיח נגד, אלא פשוט אין שיח". ובר בהר הבית צילום: ישיבת הר הבית

כשאנשי הוועדה הרוחנית של 'יתד נאמן', שופר ההנהגה הליטאית, אישרו לפרסם בו מאמרים בגנות היהודים העולים להר הבית, הם בוודאי לא רצו להכניס בכך רעיונות חדשים לראשם של צעירי הצאן שלא הכירו את התופעה.

גם קוראי היומון החרדי, שמן העבר השני של הגיליון, לא העלו בדעתם שימצאו את עצמם יום אחד בין ה"מזרחיסטים" המושמצים, שאותם חשבו למי שמתקרבים יותר מדי אל מקום המקדש ומשחקים באש ובאיסור כרת בחיפוש אחר ריגושים לאומניים מפוקפקים. אבל החיים, כידוע, מלאי הפתעות - וזה בדיוק מה שקרה לאליהו ובר.

ובר הוא אחד ממאות חרדים שנוהגים כיום לעלות להר הבית, במסגרת תופעה הולכת ומתרחבת שקנתה לה אחיזה בלב המגזר. כמה לב המגזר? במידת חרדיותו של אליהו אי אפשר לטעות או לפקפק: הוא בוגר ישיבת גרודנא המובחרת, נשוי ואב לעשרה, אברך כולל, בנו של רב ליטאי חשוב ומוכר, מתלמידיו המובהקים של פוסק הדור המנוח, הרב יוסף שלום אלישיב, המכהן כחבר בד"ץ שארית ישראל היוקרתי. בשר מבשרה - ואפילו ימינה מכך. יש המספרים שהוא מזוהה קצת עם הפלג הירושלמי. בקיצור, הכי לא חרדי מודרני שיש.

אז מה גורם לאדם כמו ובר להתעלם כך מהתמרור המטאפורי המפחיד "זהירות, סכנת כרת", ואולי חמור יותר – להפר את הציווי החרדי העליון "ועשית ככל אשר יורוך"? הכול התחיל, כאמור, מכתבה שפורסמה ב'יתד נאמן' לפני כמעט 15 שנה. הימים ימי תנופה משמעותית בעליית יהודים להר הבית, שאחד משיאיה היה כניסתם למקום של עשרות רבנים מהציונות הדתית יחד ב־2007. העיתון הליטאי פרסם "תחקיר" בעניין, שגרם לאליהו תחילה לשאול שאלות, ובהמשך גם לחפש בעצמו תשובות.

"באתי לגור בעיר העתיקה, וכתושב הרובע ראיתי את מקום המקדש מול העיניים שלי כל היום", מספר ובר. "באותו שלב בכלל לא הייתי מודע לכך שאנשים נכנסים להר, לא הכרתי את הדבר הזה. יום אחד הופיעה ב'יתד' כתבה נגד העניין, והיא נפתחה במשפט 'העולים להר הבית חולצים את נעליהם כמנהג המוסלמים'. הרמתי גבה, כי הרי ידעתי שההלכה הזו כתובה במשנה, ואפילו התקשרתי לחבר ועדת הרבנים ואמרתי לו שאני מזועזע מהמשפט הזה ולא ייתכן לכתוב אותו בעיתון חרדי. באותו יום החלטתי להתחיל לברר בעצמי מה קורה שם בהר.

"למען האמת ידעתי תמיד שיש עליות, אבל אף פעם לא עסקתי בזה", הוא מדייק. "הנושא היה רחוק ממני, ידעתי שיש בעיות ושרבנים אומרים שאסור, ופשוט לא נכנסתי לסוגיה". המפנה חל כאשר פגש באקראי את יהודה גליק, אז פעיל מקדש בולט, ובשיחה איתו הבין מיד ש"זה לא כזה שחור ולבן כמו שסיפרו לי". בהמשך קיבל לידיו את ספרו של הרב זלמן קורן העוסק בסוגיה, ודרכו נחשף למפות ולאפשרויות לברר ולדעת מה הם האזורים בהר הבית המותרים לעלייה בזמן הזה. הרב קורן עצמו אומנם אינו תומך בכך למעשה, אבל לצעיר החרדי זה הספיק - והתיאבון רק הלך וגבר.

ובר פנה לחקור בעצמו את פסקי ההלכה בעניין, ולדבריו גילה שהאיסור הגורף על הכניסה להר, שנפסק בתש"ח, נולד רק כתגובת נגד ליהודים שנכנסו אליו בלי להגביל עצמם כלל וללא טהרה, ושגם החלטת הרבנות הראשית בעניין משנת תשכ"ז נסמכת על הפסקים הללו. ככל שהעמיק בנושא הלך אליהו והשתכנע שעלייה לאזורים מסוימים מותרת בוודאות – ובתשעה באב תשס"ט, השבוע לפני 13 שנה, עשה מעשה והצטרף לראשונה לעולים. "הייתי חריג בנוף", הוא משחזר. "עליתי, ירדתי, לא דיברתי עם אף אחד מילה וזהו".

איפה החתימות של גדולי הדור?

אחרי 'יתד נאמן', שבא להזהיר ובסופו של דבר עורר סקרנות, הגיע תורם של חוקרי השב"כ לתת לוובר זריקת מוטיבציה – גם במקרה זה ההפך הגמור ממה שרצו להשיג. "אחרי העלייה הבאה שלי קיבלתי טלפון מהמשטרה שאני נקרא לשיחה", סיפר. "כנראה שחרדי שעולה להר הבית נשמע להם מוזר והם חשבו 'מי יודע מה עוד הוא מתכנן'. הלכתי לפגוש אותם והם כנראה השתכנעו שאני לא כזה מסוכן, אבל כשראיתי כמה זה מלחיץ את המערכת הבנתי איזו מעלה יש לכניסה של יהודים, מצד השמירה על המקום, ואיזו משמעות מדינית יש לדבר הזה". כאן החליט אליהו להתקדם ולעלות להר הבית בקצב של פעם בכמה שבועות.

ואז הגיע הגורם השלישי שבא לקלל ויצא מברך. "יום אחד התפרסם שאני עולה, ותמונות שלי מההר הופצו והגיעו לבני משפחה, לחברים, לאנשים מהקהילה שלי", הוא משחזר. "המטרה של מי שעשה את זה הייתה להתנכל לאדם אחר שהיה מצולם שם, אבל בפועל זה חשף אותי, ובאותו רגע הבנתי שעומדות בפניי שתי אפשרויות: או להמשיך עם זה ולהיות מוכן לשלם את המחיר, כי הרי בציבור החרדי לא כל כך אוהבים את זה, או להפסיק. אבל להפסיק אני הרי כבר לא יכול, כי מי שאוהב את המקום ומבין שהמעשה הזה נצרך לא יכול להפסיק, ולכן המשכתי לעלות. מאז אני עולה כל יום, וכתושב העיר העתיקה אני יכול להרשות את זה לעצמי. למעשה, בשש השנים האחרונות, כל פעם שהר הבית פתוח - אני נכנס פנימה. יש לזה מחיר חברתי שאני מעדיף שלא לפרט".

אליהו מספר כי גם האאוטינג שנעשה לו, שלכאורה היה אמור לגרום לביוש, התברר בדיעבד דווקא כגורם מרכזי להתגברות עליית החרדים עד למימדיה העכשוויים. "הפרסום גרם לכך שהרבה אנשים ראו שהתגובה של הסביבה לא כזאת חריפה וזה הביא גל של הצטרפות", אמר. כיום מוערך מספר העולים החרדים הקבועים, בתדירות כזו או אחרת, בכמה מאות, ויש אומרים שהגיע אף לאלף.

ובר מודה כי הקו העצמאי שהוא נוקט בסוגיה ההלכתית ה"מסוכנת", בניגוד לעמדה הרווחת במגזר, הוא דבר חריג מאוד, עד שיש שיראו אותו כמעשה אנטי־חרדי המטיל ספק בחרדיותו שלו, אך הוא מדגיש כי מסקנות הבירור שערך מוכיחות שמדובר בטעות. "אני חרדי לכל דבר ועניין, אבל תמיד אהבתי ללמוד ולבדוק כל דבר בעצמי", גילה. "כך גם הגעתי להנחת תפילין כל היום ולא רק בתפילת שחרית, שזה דבר לא מאוד מקובל, וללמידה בצורה שונה מבכולל שלי. גם בעניין הר הבית בדקתי ומצאתי שמכל המכתבים שפורסמו בעשרים השנה האחרונות בנושא אין כמעט כאלה של רבנים חרדים - לא הרב קנייבסקי, לא הרב שטיינמן, לא ר' גרשון אדלשטיין. זה לא במקרה. גם כש'יתד נאמן' כותב נגד העלייה, התמונה היחידה שהוא מציג היא של פסק הרבנות הראשית. זה עלוב וזה יוצר אפקט הפוך. אם אדם חרדי שלא אוכל מכשרות הרבנות וחונך כך כל חייו מגיע לכותל בתשעה באב או בחול המועד ובכניסה עומד סדרן שאומר לו שעל פי הוראות הרבנות אסור לו לעלות להר הבית, וכנגד זה הוא רואה חרדים נכנסים ויודע שהגדולים לא התייחסו לעניין – אף אחד לא צריך להיות מופתע אם הוא יבחר להצטרף ולהיכנס גם בעצמו".

"אנחנו אנשי דת, לא אנשי לאום"

לדברי אליהו, ההתנגדות החרדית לעלייה אינה הלכתית בעיקרה, אלא מדובר בעניין חברתי, והיחס לנושא אינו מלמד על טאבו אלא על אדישות. "זה לא שיש שיח נגד, אלא פשוט אין שיח", הוא מחדד. "לא עוסקים בזה בכלל - לא בארץ ישראל, לא בירושלים וגם לא בהר הבית. אם תבדוק כמה אנשים מבני ברק או ממודיעין עילית נוהגים לבקר בכותל תגלה שזה בשיעור נמוך מאוד – גם ביחס לאוכלוסייה הכללית. בסופו של דבר, מבחינת הרבה חברים שלי לעלות להר הבית זה כמו לא להצביע ג' בבחירות או להשתמש בסמארטפון. הרי גם הצבעה ליהדות התורה נחשבת אצלנו למצווה גמורה, וברגע שאחד מרשה לעצמו להימנע מכך הוא יהיה מסוגל גם לעלות להר הבית. זה נמצא באותה מסגרת של כללים. אגב, כשמישהו כתב פעם בפייסבוק נגד יהודים שעולים וביקשו ממני להגיב, אמרתי לו שלמי שנמצא בפייסבוק, ששם הפריצות היא בבחינת גילוי עריות, אין זכות לומר מילה בעניין העלייה להר הבית".

סיבה נוספת שבה תולה ובר את העצמאות שמגלים רבים בנושא זה היא הפיצולים הפנימיים שנוצרו בחברה החרדית בשנים האחרונות, ובפרט במחנה הליטאי. לדבריו, פרישת הפלג הירושלמי מהזרם המרכזי גרמה לכך שאנשים נדרשים לחשוב ולקבל החלטות בעצמם בדילמות שונות, דתיות ואחרות, שהם נתונים בהן, ואכן הייתה תקופה שבה מספר העולים להר הבית מקהילת הפלג היה גדול יחסית. וכך, באופן אבסורדי, דווקא הקבוצה הכי קנאית לדעת תורה במגזר, שכל דבר הנדמה בעיניה כסטייה קלה מן הדרך הוא עילה לפילוג – היא זו שתרמה יותר מכולן לפרצה המדוברת, בנושא הנתפס בציבור כאיסור חמור שגורר אחריו סכנת כרת.

ומה חושבים על כך בממסד החרדי? איש החינוך הרב מוטק'ה בלוי, המקורב לפוסק הליטאי הרב יצחק זילברשטיין, מסתייג – כצפוי – הן מהעצמאות שמגלים ובר וחבריו והן מעצם העלייה להר הבית. "חרדי זה לא מי שנולד לאם חרדית", אמר. "חרדי זה מועדון יוקרה עם קודים, והקוד המרכזי שלו זה ציות מוחלט לדעת תורה". לדבריו, "כל הרבנים לדורותיהם אסרו בתקיפות לעלות הר הבית, כולל הרבנות הראשית לדורותיה, וגם אם יש רב אחד שחושב אחרת - אין פוסקים כדעת יחיד".

באשר לעניין עצמו הסביר בלוי: "נאמר בתורה 'והזר הקרב יומת'. אדם שנכנס לבית המקדש, אפילו לעזרה, והוא טמא מת - והרי כולנו היום טמאי מתים, מכיוון שאין לנו אפר פרה אדומה כדי להיטהר – חייב מיתה. כשיבוא המשיח יהיה אפר הפרה. היום אין. אז מי שעולה - זה 'והזר הקרב יומת'. אפילו אם הוא יאמר 'אני מכיר, אני יודע, עד כאן מותר וכו'', הוא פשוט מאוד נכנס לסכנה עצומה. זה סף תהום. זה איסור כרת שהוא מהחמורים בתורה. אדם הרי לא ייכנס לשדה מוקשים ויגיד 'אני אקפץ, אני אדלג, אני אזהר'. אז למה כאן כן?!"

המחנך בלוי מכניס כשיקול הלכתי גם את ההשלכות המדיניות והביטחוניות העלולות להיגרם מעליית היהודים להר הבית. "אנחנו מצווים על כך שפיקוח נפש דוחה הכול, כולל שבת ויום הכיפורים, חוץ משלוש העבירות שעליהן יהודי מחויב למסור את הנפש", אמר. "העלייה להר הבית גורמת לתסיסה עולמית אצל מעל מיליארד וחצי מוסלמים, שאוחזים שזה שלהם. זה מקום מקודש להם והם לא מכירים בהיסטוריה שלנו. פשוט לכולנו שהם טועים, אבל אם יש חשש קל שזה יבעיר את כל המזרח התיכון ושיהודי אחד ייהרג חלילה – זה אסור". לדבריו, גם מאורעות תרפ"ט בחברון נגרמו בנסיבות דומות, כאשר "ביום שישי הייתה צעדה של חלוצים שאמרו 'הכותל כותלנו', והגיעה שמועה לערבים שיהודים כבשו את הר הבית ומשתוללים ומחללים, ומזה נהיה הטבח הנורא". כאן תקף: "הם הלכו להיכנס לכותל בכוח, פתאום היה חשוב ל'צדיקים' האלה לשים שם מחיצות בכוח כדי להפגין נוכחות, למרות שיהודים יכלו אז לגשת ולהתפלל גם אם היה שטח קטן".

הרב בלוי משוכנע כי העלייה להר הבית כיום – כמו האירועים בכותל המערבי בתרפ"ט - נעשית ממניע לאומני גרידא, והדבר פסול בעיניו. "אנחנו לא לאומנים, אנחנו דתיים, אנחנו שומרי תורה. דגל על הר הבית? לנו יש את הכותל המערבי, שזה הקיר החיצוני של עזרת בית המקדש שנותר קיים מאז ימי החורבן ומשם לא זזה השכינה הקדושה, ושם כל יהודי מתפלל. אבל להיכנס ולעלות להר הבית - זה איסור חמור".

ובעקיצה לחרדים העולים, אמר: "אפילו אם אומרים שזה לא איסור כרת אלא רק ספק איסור כרת, זה דבר חמור ביותר. אותם אנשים שומרי תורה ומצוות יכניסו לפה שלהם בפסח משהו שאולי זה כן חמץ ואולי לא? אותם יהודים הם המחמירים הכי גדולים בכל דבר. אוכלים רק שמיטה לחומרה, בלי שום פשרות, רק מהערבה הצפונית, ופירות מיבול נוכרי, ובליל הסדר אוכלים כזית גדול של מצה כמו החזון איש והרב מבריסק - ואז כשמגיעים לנושא הזה הם נהיים פתאום מקילים, כמו קלים שבקלים? זה נורא ואיום. הר הבית הוא עניין לאומני, ועניין לאומני אין לנו החרדים. החרדים לא לאומנים. יש דת ויש לאום. אנחנו אנשי דת, לא אנשי לאום".

הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet ו'ידיעות אחרונות'

לתגובות:Kobi.nachshoni@gmail.com

***