אריה ארליך אצל גאב"ד העדה החרדית הרב יצחק טוביה וייס זצ"ל
אריה ארליך אצל גאב"ד העדה החרדית הרב יצחק טוביה וייס זצ"ל צילום: אלחנן קוטלר

פגישה מפתיעה נרשמה בחודש תמוז תשע"ז. שר החקלאות דאז, אורי אריאל, איש הציונות הדתית, התקבל לפגישה נדירה אצל גאב"ד העדה החרדית הרב יצחק טוביה וייס זצ"ל, במעונו בשכונת גוש 80 בירושלים.

הביקור של שר בממשלת ישראל אצל אחד מראשי המתנגדים למדינה, שעורר אז התעניינות גדולה ואף הוביל למחאות בקרב חוגי העדה החרדית, הסעיר את הציבור החרדי. השר אריאל אף קיבל מהגאב"ד הקדשה מיוחדת - אות כבוד על פועלו למען מערך הכשרות ושמירת השבת במרחב הציבורי. "למעלת כבוד מר אורי אריאל שיחי'. מוגש בזה לאות תודה והוקרה עבור פועלו למען כשרות העופות בארץ ישראל, בברכת ברכה והצלחה", נכתב.

בעדה החרדית, שאנשיה אינם משתפים פעולה כלל עם שלטונות המדינה ואף מתנגדים לה בכל תוקף, לא זכרו מקרים רבים שבהם מגיע שר בממשלת ישראל לביקור. "הפגישה נסבה סביב הנושא הנוגע לזריקות בעופות, האם כן להזריק או לא להזריק, ולכן השתתפו בה ראשי ועד הכשרות של העדה החרדית, הגוף הקיצוני והמתנגד ביותר לממשלה ולמדינה", מספר ל'בשבע' משה ויסברג, עורך אתר 'בחדרי חרדים' שחשף את הסיפור. "בנוסף, הגאב"ד שיבח את אורי אריאל על שפעל לביטול מתווה הכותל, שלא תהיה דריסת רגל לרפורמים ולקונסרבטיבים - דבר מפתיע כלשעצמו, שכן הגאב"ד ושאר חוגי הקנאים אינם מכירים בכותל המערבי בשל השליטה הציונית בו".

סיפור זה הוא אחד מני רבים ומרתקים על 19 שנות כהונתו של הרב יצחק טוביה וייס, גאב"ד העדה החרדית. "הרב וייס הגיע ארצה לירושלים לפני כ־19 שנה, שנת תשס"ג, כדי לעמוד כגאב"ד העדה החרדית, מוסד יוקרתי מאוד היסטורית, שהייתה לו השפעה על כלל הציבור החרדי, למרות שהוא זרם מתבדל ודי אזוטרי ביחס למיינסטרים של הציבור החרדי", מספר אריה ארליך, עורך מגזין 'משפחה', שזכה להכיר מקרוב את הרב וייס.

כדי להמחיש את מעמדו מרחיב ארליך על מעמדה של העדה החרדית בקרב הציבור החרדי. "לעדה יש ההשפעה שלה בקרב כמה עשרות אלפי משפחות בירושלים ובבית שמש וגלילותיה. כל החסידויות הירושלמיות כפופות לה, כגון תולדות אהרן, תולדות אברהם יצחק, דושינסקי, משכנות הרועים, הפרושים, ברסלב ועוד. פרט לזה היא משמשת מצפן עבור הציבור החרדי, שגם אם לא הולך בדרכה - הוא מכבד אותה, יש לה מעמד.

"בבית הדין של העדה ישבו לאורך השנים גדולי עולם שכל הציבור החרדי סמך עליהם, וכשהעדה החרדית אומרת משהו לא כל הציבור החרדי נשמע, אבל הוא מכבד אותה. העדה היא הסמן הכי ימני שקובע את הטון. לא בכדי אפשר לראות שהכשרות שלה היא אחת משתי הכשרויות הכי פופולריות בציבור החרדי, לצד הרב לנדא, ויש שיאמרו הכי פופולרית, כי למעשה כל החרדים סומכים עליה".

באופן מפתיע העדה החרדית מינתה לא פעם לראשיה דווקא רבנים מבחוץ. מלבד הרב יצחק טוביה וייס, גם הרב יצחק יעקב וייס, גאב"ד העדה החרדית בשנים תשל"ב-תשל"ט, בעל השו"ת המפורסם 'מנחת יצחק', הגיע מחו"ל. יש לכך כמה סיבות. אחת העיקריות שבהן היא חיפוש אחרי גדולי תורה. "בזמנו שאלו את הרבי מסאטמר, רבי יואליש טייטלבוים ה'ויואל משה', מדוע מביאים מאנגליה את רבי יצחק יעקב וייס, שהרי הוא לא קנאי מספיק וכיהן בתפקידים בחסידות בעלזא במנצ'סטר. ענה להם רבי יואליש: לקנאי אפשר להפך בן לילה, אבל לתלמיד חכם אי אפשר להפוך בן לילה", מספר ארליך.

סיבה נוספת לכך מונה משה ויסברג: "בגלל שהוועד הפועל של העדה החרדית מלא בקהילות, אי אפשר לבחור חבר בד"ץ המזוהה למשל עם תולדות אברהם יצחק או תולדות אהרן, ולכן היו פוסקים גדולים מאוד כמו הרב מאיר ברנסדורפר בעל ה'קנה בושם' שלא כיהנו בתפקידים של ראב"ד או גאב"ד, ואילו ה'מנחת יצחק' היה מועמד שמוסכם על כולם. זה גם מה שמתכננים עכשיו, להביא מישהו חיצוני שהעדה תקבל אותו כמו שהיא יודעת: סוגרים את כל ירושלים, מכינים לו דירה ועושים אירוע גדול, זה מבצע שלם. בשבילם הגאב"ד הוא גדול הדור. פטירתו של הרב וייס שקולה אצלם לפטירתם של הרב אלישיב והרב שטיינמן".

הרבי אמר: "יאריך ימים על ממלכתו"

הרב יצחק טוביה וייס נולד בשנת תרפ"ו בצ'כוסלובקיה. בשנת תרצ"ט ניצל בקינדר־טרנספורט (משלוח הילדים) שאורגן על ידי ניקולס וינטון והיגר ללונדון שבאנגליה כשמשפחתו נותרת מאחור. כיהן כר"מ בישיבת הרמה בראשותו של זקן ראשי הישיבות באירופה הרב אליקים שלזינגר. במקביל למד אצל הרב שלמה בומגרטן ומונה על ידו לכהן כרב בית הכנסת 'תורה עץ חיים' בעיר. בשנת תשכ"ז עבר לאנטוורפן שבבלגיה והתגורר בה כשלושים ושבע שנים. באנטוורפן כיהן כר"מ בישיבת עץ חיים בווילרייק. בהמשך שימש בדיינות בבית הדין בקהילה החרדית באנטוורפן. בכל אותן שנים כיהן כרב בית המדרש של חסידי גור בעיר וכרב בית המדרש 'אברכים'. כמו כן היו לו קשרים מיוחדים עם אדמו"רי בית גור, האדמו"ר ה'ויואל משה' מסאטמר והאדמו"ר ה'ברך משה' מסאטמר, ולאדמו"רי בית סקולען, שהחשיבו את גדלותו התורנית. "שמעתי מהרב וייס זצ"ל", מספר ארליך, "שבאחת השנים הוא נכנס ל'בית ישראל' מגור ושיתף את הרבי בלבטים אם לעלות לארץ ישראל. הרבי ענה לו: ומה תעשה בארץ? הרב וייס אמר: אני חושב אולי להציע את עצמי לדיין בעדה החרדית. על כך אמר לו הרבי מגור: 'אם כן, תחכה שהם יקראו לך'. ואכן, כעבור שנים הם קראו לו. מי שעוד ראה זאת היה הרבי מחב"ד, ששאל אותו בזמן שהיה גר בחו"ל 'אתה מגיע לארץ? יאריך ימים על ממלכתו', וכידוע לימים האריך ימים על ממלכתו עד גיל 96".

ארליך עד היום זוכר את טקס ההכתרה שלו לגאב"ד העדה החרדית: "אני זוכר כנער את הגעתו של הרב החשוב מאנטוורפן - בז'רגון הפנימי אומרים גאב"ד ירושלים, כי הוא רבה של ירושלים מבחינתם, ולכן במודעות האבל היה כתוב 'מרא דארעא דישראל'. זו הייתה ההסתכלות, מרא דארעא דישראל הגיע, ולכן הייתה קבלת פנים ענקית עם כל הרבנים והאדמו"רים שעלו למעונו ובירכו אותו. אני זוכר את הנאום שלו בכיכר השבת בקבלת הפנים, הוא אמר שהוא לא ראוי לאצטלה הזאת, אבל 'חזקה עליי דברי הגדולים, מקווה שלא אכשל בתפקידי'".

מהר מאוד התבסס מעמדו בארץ ישראל. "הרב וייס היה אדם מתוק מדבש, חביב על כולם, באמת ייקר והחשיב את כל העדה החרדית על כל הקהילות שלה, כולם הרגישו אצלו שייכים. הוא למעשה היה סוג של אדמו"ר - היו אצלו סעודות שלישיות, שמחות בית השואבה ואירועים, תוך שהוא נשא על גבו את העדה החרדית, שזה תפקיד לא קל. הצלמים שאוהבים לצלם רבנים היו מתחרים מי יצלם ומי יתעד אותו, כי הוא היה בן אדם ששווה ללכת לתעד. מכל החוגים והמגזרים הגיעו אליו", מספר ויסברג.

לצד מעמדו הגדול, נתן שלום לכל יהודי. "דיבר עם כולם בגובה העיניים וקיבל כל אחד לביתו, אבל מצד שני הייתה לו הנהגה תקיפה מאוד בהפגנות על חילולי השבת בחניון קרתא, בעבודות באינטל ובפרשת האם המרעיבה. הוא ניצח על ההפגנות ודי מהר התחבר לאנשי העדה הקנאים, וכל זה לצד העובדה שהיה איש נעים הליכות עם רוך לבבי", מוסיף ארליך. למרות כל התקיפות, ובניגוד למקובל, הרבה לקבל אנשי ביטחון או ממסד. "הוא קיבל לביתו את ניר ברקת בזמן שהיה ראש העיר, ולא זו בלבד אלא גם את מפקד מחוז ירושלים, ואת שר המשטרה יצחק אהרונוביץ' בזמנו. הוא דיבר עם כולם וניהל דיאלוג. חביב עליו במיוחד היה השר יעקב נאמן, ולעיתים קרובות אף היו מדברים באידיש. הוא נהג לומר עליו באידיש 'הוא משלנו'", חותם ארליך.

מחלוקת הגאב"ד והראב"ד

מסע הלווייתו של הרב וייס, שנפטר בשבת האחרונה, התקיים ביום ראשון בירושלים בהשתתפות אלפי תלמידיו ומוקירי דרכו. בין המספידים היו הגבאי והמשמש הרב עמרם שפירא וחברי הבד"ץ הרב אברהם יצחק אולמן והרב חיים אורי פריינד. אלא שבשעת ההלוויה התקיים אירוע שהצית מחדש את המאבק רב השנים בעדה החרדית. עשרות בני העדה מחו על הגעת ראב"ד ירושלים הרב משה שטרנבוך למסע ההלוויה וצעקו לעברו. באותו בוקר אלמונים אף פנצ'רו את גלגלי רכבו, ככל הנראה על מנת למנוע ממנו להגיע להלוויה.

לפני כעשור התנהלה מחלוקת בין הגאב"ד הרב וייס לראב"ד הרב שטרנבוך בנוגע לבנייה במתחם גולובנציץ בבית שמש לאחר שהתגלה במקום שדה קבורה גדול. הגאב"ד פסק כי אין לבנות במקום, ומאות מחסידיו יצאו להפגין נגד הבנייה. מנגד, הראב"ד פסק כי אין בעיה לבנות במקום, ובהמשך הצטרף לפסק זה גם הרב חיים קנייבסקי. "אז נקרעה ירושלים לשני מחנות, מחנה הרב וייס ומחנה הרב שטרנבוך, וזה הפך מהר מאוד לסכסוך בינלאומי שמי שנותנת בו את הטון היא חסידות סאטמר". ארליך מדגיש את העובדה כי העדה אינה נהנית מתקציבים ממשלתיים לתלמודי תורה, ישיבות ובתי ספר לבנות, וממילא הם תלויים בחסדיהם של נגידי סאטמר.

"גם בסאטמר התפצלו הדעות בין שני הרבנים. מהר מאוד זה הפך לסכסוך רוחבי שגלש הרבה מעבר לשאלה ההלכתית, העדה החרדית נקרעה לשניים, וכפי שאומרים - 'לא ידוע אם יש או אין קברים, מה שבטוח שהעדה החרדית נקברה שם'. דווקא בנקודה זו הגאב"ד לקח שני צעדים אחורה ולא הוביל את המאבק, למרות שהשתמשו בפסק ההלכה הראשוני שלו", מסכם ארליך.

ויסברג מוסיף: "נכון שהפרשה היא סלע המחלקות שזעזע את כל העדה, אבל הם כיבדו אחד את השני. הראב"ד הרב שטרנבוך נהפך בשנים האחרונות בעיתונות לפוסק הדור, לאחר פטירת הרב וואזנר והרב ניסים קרליץ, ויצא מחוץ לגבולות של העדה. הוא זקן הפוסקים. לפי הספר, אחרי פטירת הגאב"ד - הראב"ד היה אמור למלא את מקומו, אבל בעקבות המצב שנוצר זה לא יצא לפועל".

הסיפור, מתברר, לא התחיל בסיפור הקברים, אלא הרבה קודם לכן. לאחר פטירת האדמו"ר הרב ישראל מאיר דושינסקי התגלעה מחלוקת בתוך חוגי העדה החרדית שבגללה לא מונה הרב משה שטרנבוך, ולכן פנו אנשי היישוב הישן לרב יצחק טוביה וייס, "עד אז רב אלמוני למחצה ותלמיד חכם גדול מאנטוורפן. הייתה שלצד גאונותו וגדלותו הוא יתאים ככפפה ליד לרוח שהייתה אז בעדה החרדית, כי הוא בעל מזג נוח ולא יגלה עצמאות גדולה מדי", מרחיב ארליך.

כדי לנסות לעשות סדר, ביקשנו מויסברג להסביר על ההבדל בין ראב"ד לגאב"ד. "היו הרכבים שבהם הגאב"ד והראב"ד היו חתומים. כזכור הבד"ץ של העדה החרדית הוא לא רק גוף כשרות, אלא אחד מבתי הדין שמתעסקים בצורה הכי טובה בענייני ממונות. לעומת הראב"ד שיותר יושב על ההלכות והכרעות בית הדין, הגאב"ד הוא רבה של ירושלים שמתעסק יותר בחילולי קברים ושבת והרכבת הקלה".

האם תולדות אהרן היו כפופים הלכתית לגאב"ד?

ויסברג: "האדמו"ר מתולדות אהרן הלך עם כולם, גם עם הגאב"ד וגם עם הראב"ד, ובערב ראש השנה היה מביא לגאב"ד יין וראש כבש. הגאב"ד בשביל עשרות אלפי המשפחות של העדה הוא הרב של ירושלים, זו הכשרות היחידה שהם אוכלים ומבחינתם הוא הכול, לצד העובדה שלכל אחד יש את הרבי שלו. לא בכדי כל העדה יצאו ללוות אותו, עשרות אלפים. גם בחסידויות אחרות שלא בעדה העריכו את הגאב"ד והיו בקשר איתו. האדמו"ר מגור היה לא מזמן בשמחה אצל הרב וייס. נכון, יש חסידויות שלא קשורות, אבל זה קשור לסכסוכים כלליים, כמו למשל בעלזא. מאז שבעלזא פתחו כשרות, 'מחזיקי הדת', נגד העדה החרדית, לא היה ביקורים הדדיים אפילו פעם אחת".

***