נחמה דינה ארנסטוף
נחמה דינה ארנסטוף צילום: ערוץ 7

ביום שני האחרון שודר הפרק הראשון בסדרה "ללא גבולות" של צופית גרנט, בו רוב המשתתפים סיפרו שהם מצפים ואף פועלים רבות למען גאולת הר הבית ובניית בית המקדש השלישי.

הצילומים לפרק ששודר התקיימו לפני כשנה, בי"ז בתמוז וכאחת שהשתתפה בצילומים - אני חייבת להודות שדעתי שונתה מאז.

כן, אני עדיין מתפללת ופועלת לגאולת הר הבית ובניית ביהמ"ק, אך הנושא התבשל אצלי מעט ולכן אני רוצה לספר לכם סיפור.

אני זוכרת את עצמי מגיל צעיר מחביאה ממתקים מחברות - כדי שלא יקחו לי, זוכרת את עצמי מתחמקת מלהביא דברים לפויקה השבטי ומבקשת מההורים לממן כל דבר אפשרי. ובקיצור - קמצנית ותפרנית.

בגיל ארבע עשרה התחלתי לעבוד בעבודה קבועה והדבר היחיד שלא ויתרתי עליו מעולם היה מעשר כספים. בין אם הכסף הגיע מהעבודה הקבועה או מבייביסיטר של שעה - מעשר נתתי!

וככה לאט לאט, עם הרבה רצון לשנות, השלתי מעליי את תכונת הקמצנות עד למצב בו אני נותנת בשמחה וברצון.

שמונה שנים לקח לי להגיע למצב בו אני נמצאת היום. השינוי האישי שעברתי לקח זמן, עבודה פנימית ועקשנות לשנות.

למה אני מספרת לכם את כל זה ואיך זה קשור לפרק ששודר לאחרונה?

תהליכים לוקחים זמן. נקודה. אדם הדורש מעצמו 100% כאשר הוא רגיל להפיק רק 50% יחיה בתחושת כישלון ועצבות כל עוד הוא לא ישנה את נקודת מבטו. אדם הדורש מעצמו לא לכעוס כלל כאשר הוא רגיל לכעוס לעיתים קרובות יחיה בתחושת כישלון ועצבות.

בעוד כמה ימים יחול היום עם הכי הרבה דיסוננס בלוח השנה העברי. מצד אחד - יש כל כך הרבה מנהגים בשלושת השבועות, תשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב עד כדי כך שהיינו חושבים שזה אירוע משמח כמו מתן תורה, בו צריך לספור את הימים עד האירוע הגדול. בתשעה באב, אנחנו לא נאמר שלום לשכן, לא נלבש נעליים רגילות, לא נאכל ונשתה.

אם נאמר את האמת, רוב היהדות העכשווית בנויה על חורבן הבית. החגים, הברכות והמנהגים המשונים שאנחנו מקיימים במשך השנה רובם מעין זיכרון למקדש. זכר להיותנו יהודים.

ומצד שני - עם כל הכמיהה, הכיסופים והתפילה להחזיר את מקום קודשנו לתפארתו - האם אנחנו בכלל רוצים בית מקדש? האם אנחנו בכלל מוכנים נפשית לבית מקדש?

בפרק ששודר השבוע אני דרשתי מקדש עכשיו. אולי לא במילים האלו, אבל כבחורה צעירה שלא מוכנה לשתוק על מציאות מעוותת, אם לקרא בין המילים היה ניתן להבין שאני רוצה לבנות את בית המקדש עכשיו בין אם עם ישראל נמצא לצידי ובין אם לא. ועל זה - אני חוזרת בי.

תהליכים לוקחים זמן. התהליך האישי שאני עברתי לקח שמונה שנים, ושוב - זה היה תהליך של איש אחד. לא ניתן לצפות מעם שלם, שבחלקו תומך בלהטב"ים ובחילול שבת, לבנות את בית המקדש מיד. לא ניתן לצפות מעם שעוד לא השתחרר מכבלי הגלות להביא את הגאולה מיד. ולא ניתן לצפות מעם שרגיל לחיות כזכר להתחיל לחיות כהדבר האמיתי.

אך ניתן לצפות מעם, המתפלל שלוש פעמים ביום לבניית בית המקדש, ומעם המזכיר את אותו בית בכל חג ובכל ברכה כמעט - לשנות מעט. בין אם זה להחליט השנה לעלות להר הבית בתשעה באב ובין אם זה לעשות לימוד יומי קצר בהלכות בית הבחירה, השנה אנחנו מתקדמים עוד צעד בתהליך הארוך והמייגע עד הגאולה השלימה.