הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדסצילום: יהושע הלוי

ספר דברים מחולק לשלשה חלקים. חלקו הראשון, פרשיות דברים, ואתחנן ועקב, הוא נאום תוכחה והדרכה של משה רבנו. חלקו האמצעי, פרשיות ראה, שופטים, כי תצא והתחלת כי-תבוא, הוא קובץ מצוות גדול ומקיף. וחלקו האחרון הוא חלק הסיכום והפרידה: בריתות, שירה וברכות.

נאום התוכחה וההדרכה של משה משתרע על פני שלש הפרשות הראשונות של הספר. הוא מבוסס על תיאור קורות עם ישראל ממצרים ועד הנה, עד ערבות מואב. התיאור מדגיש את הנסים הגדולים וההנהגה המופלאה של ה' את עמו, לצד ביקורת על הכשלים בהתנהגות של עם ישראל. לצד התיאורים ההיסטוריים, מתוארת הדרישה מעם ישראל לקיום התורה והמצוות ולהליכה בדרך ה', כתנאי להצלחתו של העם בעתיד, אחרי הכניסה לארץ ישראל.

סיפור קורות העבר אינו מהוה חזרה מדויקת על תיאור המאורעות בחומשי שמות ובמדבר ואינו מסודר כרונולוגית. משה רבנו אינו כרוניקן ואינו היסטוריון, אלא הוא משתמש בתיאורי העבר כדי לתמוך ולבסס את מערך האמונות והדעות שהוא מציג לפני העם ואת הדרישות החינוכיות והמוסריות הנובעות ממנו.

כך לדוגמה, בפרשה הראשונה, פרשת דברים, מוקדש חלק הארי של הפרשה לתיאור מהלכי המסע והכיבושים בעבר הירדן, ואילו התיאור של יציאת מצרים והמסע במדבר קצר יחסית. לעומת זאת בפרשות ואתחנן ועקב יש תיאורים רחבים של תקופת המדבר. בפרשת ואתחנן נמצא תיאור מפורט של מעמד הר סיני ואף חזרה על עשרת הדברות שניתנו בסיני.

לא כאן המקום להאריך בביאור המבנה של נאום משה לחלקיו השונים, וכדרכנו השנה, ניתן דעתנו בעיקר על קווי החיתוך בין הפרשות, המחלקים את הנאום לשלשה חלקים.

כאמור, חלקה הגדול של פרשת דברים עוסק במסעות ובכיבושים בעבר הירדן, וחלק זה מסתיים, כמו בספר במדבר בפרשת מטות, בכיבוש ובהתנחלות של שנים וחצי השבטים בחבלי הארץ שמעבר לירדן. כפי שכבר הוסבר בפרשות האחרונות של ספר במדבר, חתימת תקופת ארבעים השנה במדבר וכהונתו של משה רבנו מכילה פרק משמעותי של הכנה לקראת הכניסה לארץ ומימושה, בכיבוש ובהתיישבות בעבר הירדן.

משה רבנו נתן לכך ביטוי רחב בנאומו, מתוך הכרה בחשיבותו של פרק זה בסיכום חייו ובהנהגתו את העם. בתחילת הפרשה הבאה יספר על תחנוניו לה' להיכנס לארץ, תחנונים שלא נענו. בעקבות זאת יפתח פרק חדש בנאום שבו יקרא לעם לשמור את התורה בארץ ישראל, תחת הנהגתו של יהושע.

אולם כעת, בסוף פרשת דברים, משה עדיין עסוק בתיאור ההישגים של מלחמות עבר הירדן, ובלקחים שיש להפיק מהן. את סיפור הכיבוש וההתנחלות בעבר הירדן הוא חותם בשני פסוקים המהווים גם את חתימת הפרשה:

"וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן יַעֲשֶׂה ה' לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה: לֹא תִּירָאוּם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם".

יהושע אינו מתואר כאן באופן מפורש כיורשו של משה בהנהגת העם, אלא כמי שינהיג את המלחמה על כיבוש הארץ, כפי שהנהיג את מלחמת עמלק. הלקח ליהושע ולעם בשלב הזה הוא, שלאור ההצלחה המופתית במלחמה עם סיחון ועוג, אין להתיירא גם מן העמים היושבים בארץ, כי ה' הוא הנלחם לישראל. כפי שהכניע בפניהם את שני המלכים שמעבר לירדן, כך ימשיך להילחם להם גם בתוך הארץ, עד לכיבושה המלא.

נראה, שאופן הניסוח של הצו ליהושע משאיר עדיין פתח תקווה למשה עצמו להיכנס לארץ. פרשת דברים נחתמת בתקווה, ומזמנת את הפסוקים של תחילת הפרשה הבאה: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה...". המפרשים מסבירים ש"בעת ההיא" היא העת שאחרי המלחמה בסיחון ועוג. הניצחוןבמלחמה עורר את משה לחשוב שזו עת רצון להתפלל על כניסתו לארץ, ויותר מכך: "שכבר הותר הנדר" (רש"י בשם ספרי). הרא"ם מוסיף ומפרש שמכיוון שכבש את ארץ סיחון ועוג שהיא חלק מנחלת ארץ ישראל, סבר משה שבטלה הגזירה והותר הנדר.

באופן אחר אפשר לומר, שמשה אכן מודע לכך שלא הוא יכנס לארץ ויורישנה, ולכן הוא מציין כבר כאן ליהושע: "אשר אתה עובר שמה", יהושע עובר, ומשה לא יעבור. אבל האופן שבו הוא מנסח את הצו ליהושע, כהמשך ישיר למלחמות המלכים בעבר הירדן, מלמד שכל מסע הכיבושים של יהושע בעבר הירדן המערבי הוא המשך לתחילת כיבוש הארץ וההתנחלות בה, שהחלה בימי משה בעבר הירדן המזרחי. כביכול, יהושע הוא שליחו של משה ופועל מכוחו, גם כאשר משה כבר לא נמצא לידו.

אכן, ספר יהושע כולו מבליט מאד את העובדה שיהושע הוא ממשיכו של משה ופועל מכוחו. דוגמה מובהקת לכך מצויה כבר בפסוקי הפתיחה של הספר המתארים את ציווי ה' ליהושע אחרי מות משה:

וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר: מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה: מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם: לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ: חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם: רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ:

יהושע הוא משרתו של משה, ממשיך דרכו של משה, וכל הישגיו מהווים המשך למפעלו של משה רבנו. הדבר אינו גורע מחשיבותו העצמאית של יהושע כמנהיג, חשיבות שתתבאר ותתפרט לאורך ספר יהושע, אולם הוא מעניק לה גם ממד נוסף, חשוב ומשמעותי ביותר, הממד של ההמשכיות להנהגת משה.

את היסוד לתודעה הזאת מקבע משה בחתימת פרשת דברים, לפני שהוא מתאר בתחילת פרשת ואתחנן את תחינותיו שלא התקבלו לכניסה לארץ ואת ההוראה הנחרצת להעביר את ההנהגה ליהושע.בפרשת דברים, בסיום סיפור המלחמות וההתנחלות בעבר הירדן,מבקש משה לקבע בתודעה את תודעת הרציפות של ההנהגה - למרות חילופי האישים, ואת הרציפות של הכיבוש והנחלה – למרות המעבר מן הצד המזרחי אל הצד המערבי של הירדן.

לתודעת הרציפות הזאת יש חשיבות גם מעבר לזמנו של יהושע. היא משמעותית לכל הדורות כולם. עם ישראל לדורותיו ממשיך ומממש את היסודות שהניח משה רבנו בארבעים השנה של הנהגתו, מיציאת מצרים ועד הכניסה לארץ, ואף אם גופו אינו עמנו ומסכת חייו נפסקה, רוחו ותורתו ממשיכות ללוות ולהנהיג אותנו עד עצם היום הזה.

--

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג