משנת 2005 החורבן הלאומי איננו מסתכם בחורבן בית המקדש הראשון והשני, הצטרף לו גם חורבן גוש קטיף.
חורבן שספגו אותו 8,600 יהודים שאולצו להתנתק ולפנות את בתיהם ברצועת עזה וצפון השומרון, בהחלטת גורמי ממשלה.
ערב תשעה באב הוא הזדמנות טובה לשוחח עם תושבי גוש קטיף לשעבר, לשמוע מהם על החיים בצל החממות, הים והחולות, על הרגע שבו הבינו שחייהם הולכים להשתנות ללא היכר, על המחשבות אודות גורמי הביטחון שהרעו להם, על החיים שאחרי ועל ההתמודדות והבחירה בחיים.
אני משוחחת עם ניות פצ'ניק (40), אמא לארבעה ילדים המתגוררת בניצן שמדגישה בפני שהיא גרה בבית משלה, מציאות אשר כלל לא מובנת מאליה לעשרות התושבים המתגוררים באתר הקראווילות בניצן. זהו אתר שמטרתו היתה לאכלס את מפוני הגוש לדירת ארעי עד אשר ימצא פתרון ויעברו לבית משלהם. אם לא די בזה שלא נמצא להם פתרון, המדינה מבקשת מהמתגוררים באתר לפנות את בתיהם לטובת בניית שכונה יוקרתית באזור.
פצ'ניק מתארת את תחושת חוסר אונים של שכניה שגם 17 שנים אחרי אין להם בית משלהם. "מצד אחד, צריך לסיים עם האתר ומצד שני צריך למצוא להם פתרון כי נופלים בין הכיסאות". היא משתפת אותי בשיחה שהתקיימה בינה לבין בעלה אודות מחשבות לסייע להם: "מכיוון שהם מפוזרים בכל האתר אולי כדאי להקצות עבורם אזור ולשפצו על מנת שיוכלו לגור בו בכבוד".
אני מבקשת ממנה לקחת אותי לרגע שבו היא מבינה שחייה הולכים להשתנות. "זה לא קרה בבום, זה היה בשלבים. דיברו על זה ולאט לאט זה נהיה יותר מוחשי. זה פגש אותי בהיותי סטודנטית לרוקחות בירושלים. עשיתי כמיטב יכולתי, בין אם בהשתתפות בשרשרת האנושית מהגוש לירושלים ובין אם בלקיחת חלק פעיל בשיח במועצת יש"ע".
היא מתארת את הרגע שבו נפל לה האסימון והבינה שהעקירה מהבית הולכת להתממש. "קראתי כתבה בישראל היום, שבה נכתב על האוטובוס האחרון שנכנס לגוש קטיף. הבנתי שזה באמת הולך לקרות ואף אחד לא יוותר עד שזה יקרה. התחלתי לבכות והרגשתי שנופלת לי אבן כבדה על הראש".
ניות התגוררה עם הוריה בנווה דקלים וההורים של בעלה עברו למושב קטיף חצי שנה לפני שנישאה לבחיר ליבה, בגיל 23. כל אחד מהם סייע לבני משפחתו בזמן הפינוי. היא מתארת את האווירה בבית באותם ימים ככאוס אחד גדול: "הייתי בתחילת ההיריון וחששתי לו מאד. הרגשתי שזאת חוויה משמעותית ואם הגירוש באמת יתממש, הוולד לא יזכה לחוות ולחיות בגוש".
"יום אחרי תשעה באב שמענו חדשות והבנו שחיילים עומדים להגיע. באותו ערב, ישבנו לאכול וחיילים באו עם צו פינוי וישבנו עימם לאכול. למחרת בבוקר, שוב הגיעו חיילים ואמרו שצריך לעזוב. הורי שלחו דברים יקרי ערך וארזנו לאוטו מה שיכולנו ויצאנו", היא מוסיפה ונזכרת בתחושת חוסר האונים שהציפה אותה, בצעקות ובבכי בבית כתוצאה מהבנה שהסיוט שבו היא נמצאת איננו חלום. "כשארזנו את הדברים לא היה לנו פנאי לחשוב אודותם, וברגע שעצרנו, קלטנו את המשמעות והתחלנו לבכות".
אחיה היה אז בקורס קצינים ואביהם ביקש שיישאר עימם בבית וכתוצאה מכך, נוצרה מציאות מבולבלת ומורכבת. אותם לובשי מדים, מצד אחד מסייעים למשפחה בהתארגנות ואריזה ומצד שני, מחרבים ומבצעים את הפקודה לפנות אותם.
אני שואלת אותה על התחושה המוזרה והאם היום התפיסה שלה את כוחות הביטחון השתנתה. "אח אחר שהפגין נגד הפינוי ועלה על הגגות הוא היום שוטר. אנשי הביטחון נכנסו עטופים בדגל ישראל, כאילו אומרים תשתקי, אל תעשי כלום, אנחנו אוהבי המדינה. האמונה שלי בטוב של הדברים נשחקה. אני לא נגד הצבא, המשטרה או המדינה, אבל פוקחת עיניים ולא לוקחת את כל מה שהם אומרים כמובן מאליו".
אביה נסע ברכב, בעוד שהיא ומשפחתה הלכו יחד עד לשער הישוב. "זאת הייתה הפעם האחרונה שהסתכלתי על הים והחולות, רציתי לזכור שהכל מדהים". כאמור, בעלה התגורר במושב קטיף וכל המושב חיכה להם בחוץ. "זה היה קורע לב. שאלו אותי אם אני רוצה להישאר עם חמי וחמותי וסירבתי, מתוך המחשבה שאצטרך לעבור את זה שוב. נסענו המשפחה שלי לירושלים וחיכיתי לבעלי שם". לבת שנולדה הם קראו נטע אחרי העקירה שחוו, כדי לסמל חיים של תקומה, יציבות, שורשים חזקים ובעיקר שאף אחד לא ישבור אותם.
לאחר הגירוש, פצ'ניק הייתה חלק מגרעין תורני ברמת השרון וחשה לא בנוח. "מדובר בעצם האנשים שגרמו לגירוש. היה לי קשה לחיות שם. לקח לי זמן להבין זאת, לאחר ארבע שנים עזבנו ועברנו ליישוב ניצן. הרבה אנשים שעברו איתי את הגירוש היו בסביבה תומכת. אני הייתי בסביבה שלא הכירה בזה".
17 שנים אחרי הגירוש, גוש קטיף עדיין נוכח בבית?
"זה מאד נוכח בבית בניצן. הדלת של הבית היא הדלת של סבי, אותה דלת שתלינו עליה שלט טרם הגירוש, 'אל תוציאו אותנו מהבית'. גם הילדים שלא נולדו שם מרגישים חלק".
היא מסיימת במסר ובבקשה שכל אחד יוסיף טוב בכל תחום שיכול: "כל טוב שאפשר לעשות יוסיף קדושה ויקרב את הגאולה. אנו גרים הניצן לא מטעמי נוחות אלא במטרה לתמוך בקהילה ובהורים המבוגרים".
יהונתן גולן (28), היה בזמן ההתנתקות בן 11 וכיום מתגורר בניצן ונשוי עם ילדה. הוא מציין שחשוב היה לו לקחת חלק בראיון ולהביא את החוויה שלו בתור ילד. הוא מודה שאינו יודע להגיד מה גוש קטיף שינה אצלו בחיים ולא תמיד מרגיש בנוח לדבר על הנושא, אולם מדגיש שילד יחווה אחרת את אותו אירוע טראומתי מאשר מבוגר, אך זה לא יוריד מתחושת המשקל שעל הגב.
יהונתן מתאר את החיים בגוש קטיף כחיי שיגרה רגילים של הליכה עם חברים לים, לחולות, לצד חיי טרור ופיגועים. "בתור ילד לא ראיתי את זה כחריג, לא הכרתי משהו אחר מחיי הטרור. אלו היו חיים רגילים שנגדעו".
יהונתן היה בן 10 כשהתחילו השמועות והדיבורים בנושא: "רצועת עזה תמיד הייתה על הפרק, דיברו אודותיה בחדשות לא מעט, אז לא התרגשנו ככל".
הוא הצעיר מבין שבעת אחים ומשפחתו לקחה חלק פעיל במאבק. "בכיתות ג'-ו' אני זוכר שהייתי בעיקר בהפגנות, הנוער לקח פיקוד בצעדה מגוש קטיף לירושלים. הבנתי שנלחמים על משהו בעל ערך. הורי השרישו לי שיש ערכים שיותר חשובים מבית ספר".
הוריו הוו עבורו דוגמה אישית לנחישות, נאמנות לערכים ולמולדת: "כעסתי על אמי שתלתה כביסה כשחיילים באים לפנות אותנו. הורי אספו את כל הילדים מגילאי 10-25 והחלטנו כמשפחה שנשארים עד הסוף והם לא יקנו אותנו בכסף והפחדות". הוא מתאר זאת כנקודת קיצון בה אדם נדרש לקבל החלטות גורליות שמתוות לו את הדרך.
הוא מעיד על עצמו כי התקדם הלאה ותקופת הגירוש לא נוכחת בבית באופן תדיר, אולם פוגשת אותו בכל מיני צמתים בחיים.
אני מבקשת ממנו להרחיב אודות התחושה הקשה שאח מגרש אח ושואלת האם הצליח לסלוח לאותו חייל שגירש אותו? "הרבה שנים השאלה הזו נקרה בראשי, במיוחד ביום כיפור שבו סולחים למי שפגע בך. חשבתי איך אוכל לסלוח לאותו חייל, הגעתי למשרד של החייל שהוציא אותי ושאלתי אותו אם זוכר. הוא אמר שלא. הראיתי לו את הסרטון והוא התחיל לדמוע, שאלתי אותו אם הוא מצטער ואם היה עושה זאת שוב. אם היה אומר שלא היה חוזר בו-הייתי סולח ומבין שכך ה' רצה ואם היה אומר שהיה חוזר בו-לא הייתי סולח".
מה אתה חושב על תנועת נחלה שמנסה להקים יישובים חדשים?
"זה דבר מבורך ונכון, זהו מהלך קריטי וחשוב להמשך קיומה של המדינה כיהודית ולאומית. זה מחבר בין העם לערכים. יש אנשים שיותר חשוב להם הפח הירוק שיפונה בבוקר מאשר עוד יישוב שיבנה בארץ ישראל. יצאנו ממקום אחד למקום אחר, הקמנו ישובים. מעז יצא מתוק".
יחד עם זאת, הוא מרגיש החמצה על כך שלעולם לא יוכל להראות לילדיו היכן גדל.
אני משוחחת גם עם קובי בורנשטיין, מנהל תוכן במרכז קטיף, על מנת לשמוע אודות הפעילות והחשיבות של המרכז. קובי הגיע לגוש קטיף כחלק מתוכנית בישיבת ההסדר, בנווה דקלים. במשך שנה וחצי, לקח חלק פעיל במאבק עד לפינוי.
מרכז קטיף הוא מרכז מורשת להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון ונולד מתוך מחשבה שלסיפור יש ערך משמעותי וחשוב שיעבור הלאה.
לפני עשר שנים חוקקו חוק בכנסת לפיו מרכז קטיף יהיה גוף ממלכתי בעל חשיבות לספר אודות הפצע בחברה הישראלית, לספר את סיפור הפינוי ממקום של ריפוי. להראות כיצד ממשיכים וצומחים לאחר הפינוי ולא משתתקים או שוכחים.
קובי מסביר שמרכז המבקרים פעיל וקבוצות באות לשם סיור וסדנאות. ישנם פרויקטים מיוחדים, כגון: איחוד בתי ספר דתיים וחילונים בשיתוף 'דרך שירה בנקי' כדי להראות את המאחד סביב מחלוקות בחברה הישראלית, יום גוש קטיף בבתי ספר וממסע כיסופים ש-4,000 בני נוער צועדים במסגרתו בעוטף עזה.
אני שואלת אותו מה הן השאיפות לעתיד לגבי מרכז קטיף: "אחד, תשוקה. לא לשכוח את שהיה את הגוש. בתים נמחקו אך אנשים לא. זהו סיפור שראוי שיסופר. דבר שני, סיפור שיושב על מחלוקת בישראל. אנשים שנמצאים יחד ומנסים לבנות מדינה עם דעות שונות".
חלק ממטרת הקמת מרכז הינה יכולת שיח פתוח על השסעים והמחלוקות בחברה הישראלית. "במרכז יש מרחב, מפגש, דיאלוג, וויכוח נוקב ואמיתי, כאן שומעים ומקשיבים. מי שגר קרוב-לחזק ולהשריש אצלו את הסיפור, ומי שגר רחוק- זה המקום לשמוע בצורה כנה וטובה אודות גוש קטיף".
אני שואלת אותו לפשר הצבע הכתום, שאלה אשר עניינה וסקרנה אותי רבות. התשובה שלו מפתיעה אותי מכיוון שמתברר שהצבע נבחר באופן מקרי לחלוטין. "התחלנו צעדה מגוש קטיף וביקשנו מהמארגנים צבע לחולצות, הם ראו דגל כתום מתנופף, התחברו לצבע והחלטנו שזה יהיה הצבע".
לסיום הוא מסביר מדוע בחר להתעסק בגוש ובעבר ולתת משקל לכאב: "בשביל לבנות צריך להסתכל לדברים בעיניים, מתוך זיכרון נבנה גאולה, מתוך מה שלא עבד טוב נוכל להתקדם קדימה".