'אמא אני דואגת לאבא שלא יספיק לממ"ד'
'אמא תשבי לידי עד שארדם, אני מפחד מהבומים'
'אמא אל תשכבי מתחת לחלון בממ"ד, זה מסוכן, יש את הילד שקראו לו כמו לי והוא מת מזה'
'אמא אם תהיה אזעקה תחבקי אותי גם כשאשן'
'אמא את יכולה להחזיק לי את היד, אני מפחד'
'אמא אני בוכה כי אני מפחד על האנשים שאין להם ממ"ד'
'אמא ולילדים שם מהצד שיורים עלינו יש גם כיפת ברזל וממ"ד?'
'אמא תגידי לאבא שיכנס מהמרפסת, אני שומעת בומים ומדמיינת שזה פגע בו ולא יכולה להירדם'
ולמשפט הכי קשה, שלא ידעתי אם לצחוק או לבכות
'אמא למה כל שנה יש את החג הזה של הטילים והאזעקות, זה לא כיף'
3 ילדים (בקושי בני 6 ו-8, ואין שנה בחייהם שהיה בה שקט) וכלבה בתוך ממ"ד צבעוני שלא מטשטש לרגע את הפחד. וגם אמא ואבא, שבכל פעם קשה להם יותר למצוא את המילים הנכונות כדי להסביר את 'החג הזה'.
כפי שאמר הרב קוק "גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו"
רו"ח סטלה ויינשטיין, חברת מועצת העיר אשדוד