שלוש שנים לפני עלייתי ארצה, עת כהונתי, התפללתי יחד עם קהילתי כרב קהילה בקנזס סיטי לביטול גזירת הגירוש מגוש קטיף.
כשמדינת ישראל הכריזה על ההתנתקות מרצועת עזה, ישבנו בעיניים זולגות מדמעות וצפינו כלא מאמינים כיצד יהודים מגרשים יהודים מביתם. אנחנו, יושבי הגלות שהתפללנו מדי יום בדבקות רבה את ברכת הכמיהה לציון- היינו כהוזים.
למותר לציין שעל אף הכאב והתחושות הקשות שאחזו בנו, הדבר לא פגם כהוא זה ברגשות הציוניים שזרמו בעורקינו. להיפך, העובדה שממקום מושבנו מרחק 10 אלפים קילומטרים מארץ הקודש, חשנו כאב עמוק כל כך לנוכח מראות הגירוש הקשים וקריעת חבלי ארץ, העצימה בנו עוד יותר את התובנה כי רוחנו הציונית שזורה בעבותות לארץ האבות, והיוותה את נקודת הארכימדס להחלטתנו הציונית להפוך חזון למעשה.
מספר חודשים מאוחר יותר באותה השנה כשהדי ההתנתקות עוד צרובים חזק בליבנו, נתקלתי באירוע אנטישמי שהיווה עבורי ועבור בני משפחתי את המסמר האחרון בארון הקבורה הגלותי; במהלך שהותי בשדה התעופה בקנזס סיטי הבחנתי באדם היושב בצד ולבוש כניאו נאצי גלוח ראש, קעקועים נאציים מעטרים את גופו וגורמט עם צלב קרס גדול עוטף את צווארו.
הערתי לאותו הבחור שכדאי שיתבייש לו על שבחר למלא את חייו בשנאת חינם. הניאו נאצי רדף אחרי הצמיד את פניו לפניי ואמר שאני בכלל לא בן אנוש כי אני יהודי. כתגובה שחררתי לפניו אגרוף כשהוא נותר עומד המום ללא תגובה.
מעבר לתחושת הגאווה והחובה לזקוף קומה ברגעי משבר ולהתגאות ביהדותנו ללא חשש ומורא, הכתה בי ובמשפחתי ההכרה הסופית שאת החזון הציוני נוכל להגשים אך ורק בארץ ישראל. 17 שנים לאחר תוכנית הגירוש והאירוע אנטישמי החמור שהובילו אותי ואת משפחתי להחלטה הציונית לעלות ארצה, אני עדיין חש שתהליך הגאולה האישי טרם הושלם.
על תהליך הקליטה בארץ, על אף הקשיים והאתגרים שחוויתי ועודני חווה כעולה אני בהחלט מברך; זכיתי להתיישב ולהשתייך לקהילה מחבקת שהקלה על תהליכי הקליטה, ואף לזכות ולממש את החזון שהבאתי עמי ארצה להקמת ארגון רבנים שמפעיל תוכנית הכשרה מקיפה לרבני קהילות בהיבטים מנהיגותיים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים וקהילתיים- חלום שזכיתי להגשים יחד עם שותפי לדרך הרב שלמה סובול.
ברם, ישנן עדיין אלפי משפחות אנגלוסקסיות שמתקשות מאוד לצלוח את המעבר המורכב והמאתגר כל כך לארץ אחרת, ולהסתגל לאותם שינויים תרבותיים ומנטליים מרחיקי לכת שנדרשים ממשפחה שמקבלת החלטה להשאיר את החיים מאחור.
זוהי הסיבה שהובילה אותי להחלטה להתמודד על מקומי ברשימת הציונות הדתית לכנסת: אותה מגמה מדאיגה הולכת ומתעצמת של משפחות אנגלוסקסיות שעזבו חיי רווחה ועלו ארצה מטעמי ציונות טהורים, כשמספר שנים לאחר עלייתן ארצה, חוזרות חזרה לארצות המוצא מחוסר ברירה. רק אז אוכל להתבונן פנימה ולומר בקול צלול וברור –הליך הגשמת החלום הציוני שלי כאן בישראל הגיע ליעדו הסופי.
הרב דוד פיין מתמודד במסגרת הרשימה לפריימריס של הציונות הדתית