עד סוף השבוע זו כבר תהיה היסטוריה. במדינה המוטרפת שלנו, מהדורות החדשות כבר יספקו כותרות חדשות, אנחנו נהיה עסוקים בפריקת המזוודות מהחופשה שהסתיימה או באריזה לקראת הטיול הקרוב, חובבי הפוליטיקה יעקבו אחרי תוצאות הפריימריז של הליכוד או יתכוננו לבחירות המקדימות של הציונות הדתית, והשאר סתם ישקעו לתוך השגרה.
מבצע עלות השחר יהיה זיכרון רחוק. סוג של חוויית קיץ שמתרחשת כאן יותר מדי, אך הפעם לא הותירה כמעט נפגעים. בגוף כמובן.
מבצע עלות השחר היה קצר מאוד בזמן. קצת יותר מ־55 שעות של ירי, טילים, יירוטים, מרחבים מוגנים ופחד. המבצע שיבש את חייהם של אזרחים רבים בכל רחבי הארץ. הטילים של הג'יהאד הגיעו עד תל אביב, ועברו בדרך בבאר שבע, בראשון לציון, בבת ים, בבאר יעקב, במודיעין ואיפה לא. עשרות אלפי חיילים ומג"בניקים הוקפצו בשישי ובשבת. מתכוננים לקראת עימות, חווים תשעה באב אחר לגמרי מהמתוכנן. ברחבי יהודה ושומרון היו התפרעויות, בתי החולים וצוותי הרווחה נכנסו לפעילות, ובכל זאת רובנו כבר חזרנו לשגרה מלאה.
כשמבצע כזה נגמר, אנחנו מודים לה' ואז לצה"ל ולמפקדיו, וגם למי שניהל את המבצע מבחינה מדינית, ומתפללים שאין פרטים שאנחנו לא יודעים על הסכם הפסקת האש ואין מחירים ששילמנו מתחת לשולחן. אבל אנחנו צריכים להודות לעוד כמה אלפי אנשים שמבחינתם המבצע החל הרבה לפני הירייה הראשונה, בעוצר מלא או חלקי. לשכפ"ץ שלנו, לעורף הכי חזק שיש. לתושבי העוטף. לילדים, נשים ואנשים שאת שמות היישובים שלהם אנחנו מכירים ממפת האזעקות: סופה, עלומים, ניר עם, כרם שלום, נחל עוז, סעד, מבטחים, תלמי יוסף, שוקדה ועוד ועוד. ואנשי נתיבות ואשקלון ועשרות אלפי תושבי שדרות, העיר המופלאה הזאת, שככל שמענים אותה היא רק רבה וגדלה ופורחת. הלוואי שהייתי יכולה לעבור בית בית, לדפוק על הדלת, להושיט זר פרחים ועוגה מנחמת, ופשוט לומר "תודה" ו"אתם גיבורים" וגם "בהצלחה בחזרה לחיים".
תחילתה של הפסקת האש - בעצם כמה שעות אחריה, כי עם ארגוני מחבלים לעולם אין לדעת - היא סימן לאנשי העוטף להתחיל ולשקם את עצמם. למשש את איברי הנפש, לבדוק מה מצבם, מה נסדק מחדש אחרי שהודבק כבר אין־ספור פעמים, מה החזיק מעמד הפעם, מה יעבה את שריר החוסן כדי להצליח ללכת לגינה בלי לפחד, כדי לא לבכות כשרוכב אופנוע עובר בשכונה, כדי לא לרוץ לממ"ד כששומעים בום על־קולי. אנחנו אולי דפדפנו הלאה, אבל הם יישארו בעלות השחר עוד תקופה ארוכה. מתפללת בשבילם ובשבילנו שיראו את אור השמש בקרוב.
זו לא גזענות, זו התנשאות
את עלות השחר ליוו גלים פתוחים בכל ערוצי התקשורת. גלים ארוכים, רצופים, גבוהים, כאלה שהים התיכון שלנו היה יכול להתגאות בהם ביום סערה חורפי. בגלל עיתוי המבצע, רוב שומרי המצוות לא גלשו הפעם על הגלים. אבל לכבוד מי שבכל זאת צפה בראיונות האין־סופיים, ולמען הגל הפתוח הבא שאולי ישדר את בואו הפתאומי של המשיח, דליתי את ההתרחשות הבאה.
בליל תשעה באב עלה לאוויר וידאו־קאסט (פודקאסט בווידאו) של ירון לונדון, דרך ערוץ הכנסת. העיתוי לא היה מקרי. הסדרה נקראת 'מלחמות היהודים', והיא מבקשת לעמוד על מקורם של השסעים בחברה הישראלית. בפרק הראשון ראיין לונדון את ד"ר אבי פיקאר, שהוא דוקטור להיסטוריה ומומחה ליחסים בין־עדתיים בישראל. אבל כשהאזנתי לפרק קיבלתי מהדוקטור שיעור גדול לא רק בהיסטוריה, אלא גם בתקשורת.
לונדון התעניין בשסע העדתי בישראל ומדוע קיימת איבה, כך הוא קרא לזה, בין מזרחים לאשכנזים. פיקאר הביא מידע מעניין על מערכת היחסים בין הקבוצות. הוא סיפר על תפיסות של יהירות אימפריאליסטית מצידם של יהודי אירופה, וגם מצידם של יהודים מצפון אפריקה, בוגרי החינוך האירופי. פיקאר לא קורא ליחס שקיבלו המזרחים "גזענות" אלא "התנשאות", והציג, כדרכו, תמונה מורכבת ומקורית. גם לונדון היה מבסוט. אבל אז, עשר דקות לקראת הסוף, מתחיל השיעור בתקשורת. לונדון שואל את ד"ר פיקאר: "איך אתה מסביר את הטענה שהמזרחים הם יותר ניציים במובן הפוליטי? שהשנאה שלהם, או הטינה כלפי ערבים, וגם הדעות הקדומות כלפי ערבים, היא יותר חריפה מאשר אצל האשכנזים?"
פיקאר, שענה עד כה בנועם על כל השאלות, התקומם בנימוס: "למה אתה לא שואל אותי איך אני מסביר את העובדה שאשכנזים הם יותר יונים ולא מבינים את הבעיות הלאומיות ואת הקשיים שיש בהסכם השלום עם הערבים, שכל הזמן מופר? למה השאלה היא למה המזרחים ניצים ולא הפוך? עצם הצגת השאלה אומרת שיש אנשים נורמליים במצב נורמלי ויש אנשים לא נורמליים במצב לא נורמלי".
פיקאר לא מרחם. הוא ממשיך לדבר על כך שהאשכנזים הבורגנים הצביעו במשך שנים למפלגות סוציאליסטיות שפעלו נגד האינטרס שלהם, ואז לטומי לפיד - "העיקר העיקר העיקר, לא לעבור לברברים של הצד השני". פיקאר המשיך להסביר, בחיוך: "ולכן אני לא אוהב את השאלה הזאת, כי היא מניחה שהבעיה היא עם ההצבעה לליכוד והבעיה היא עם המזרחים".
בשלב הזה לונדון מתגונן ואומר שהוא רק הציג טענה. פיקאר לא מוותר: "כן, אבל השאלה הייתה על הניציות והמזרחיות ולא על היוניות והאשכנזיות, שזו שאלה שאפשר לשאול גם". לונדון נכנע: "כן, אני מוכן לשאול גם אותה". פיקאר חובט בנחת: "אבל לא שאלת אותה. אני חושב שאפשר לפרש את התפיסה הפוליטית של המזרחים כתפיסה פוליטית ריאלית".
איפה הזכוכית המגדלת
לונדון מחליט לזרום עם פיקאר ולשאול את שאלתו, אבל פיקאר מסביר שזה אינו התחום האקדמי שלו, והוא הרי הגיע לווידאו־קאסט בכובעו כהיסטוריון. "התחום שלי זה להגיד שהמקום שעליו אנחנו מציבים את הזכוכית המגדלת שלנו והשאלה שאנחנו שואלים הם חלק מהדעות הקדומות שלנו". וזה, חבריי, השיעור הראשון בצפייה ביקורתית. כשאנחנו צופים בגלים פתוחים, בשעת חירום או בסתם תוכנית בעת שלום. כשאנחנו מאזינים לרדיו או קוראים ריאיון כתוב, כדאי לא רק להאזין לתשובות, אלא להתחיל מהשאלות. איזו שאלה נשאלת ואיזו שאלה לא נשאלת. מה נקודת המוצא שהמראיין יוצא ממנה, ומה הייתה יכולה להיות הזווית ההפוכה בדיוק. אולי לא פשוט לצרוך ככה תקשורת, אבל זו בהחלט דרך מעניינת ללמוד על יצרני התקשורת ועל העולם בכלל.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***