חנה למשפחת גוני בן נפתלי הייתה פמיניסטית הרבה לפני שידעה את פירוש המילה, ולמען האמת הרבה לפני שזו הומצאה בכלל. היא הייתה אישה שלא הייתה מוכנה להפקיר את גורלה בידי אף גבר, בטח שלא בידי בעלה זבואל שעיקר כישרונו התבטא בהנהון מונוטוני משל היה בובת כלב על דשבורד ארבעת אלפים שנה מאוחר יותר.
בקיצור, חנה המדוברת תמיד חשבה ביזנס, ומאז חלוקת הארץ לנחלות לא חלף רבעון בלי שהשיקה מיזם עסקי חדשני שפשט את הרגל בתוך שלושים יום להקמתו בגלל שהציבור עדיין לא היה מוכן לקבל את מה שלחנה היה להציע. האחרונה שביוזמות המדוברות הייתה חנות בוטיק לבגדי נשים. המילה בוטיק עצמה כבר הבריחה את הרוכשות, שלא ידעו מה היא בכלל אומרת, אבל הריחו שזול זה בטח לא.
חנה כבר הייתה מוכנה להרים ידיים, להשליך את המגבת לזירה ועוד דימוי שלישי שמבטא הודאה בכישלון, אבל אז שמעה על מנהג חדש ומעניין. מסתבר שבכל ט"ו באב יוצאות בנות לחולל בכרמים בבגדי לבן ששאלו אלו מאלו. ונחשו מי נתקעה עם סטוק של ארבעת אלפים חתיכות שמלות לבנות שהגיעו היישר מצידון? שכוייח.
אז חנה, שריבונו של עולם חילק לה כמות כפולה של פלפל על חשבון בעלה זבואל שהיה המקבילה האנושית לפסטה בלי כלום, החליטה שהיא צריכה לגשת למבצע הזה מכיוון אחר לחלוטין. חודש לפני ט"ו באב היא השיקה את "גמ"ח כלי לבן". הנשים לא הכירו את הקיצור הזה, גמ"ח, אבל הריחו שמדובר בעניין לא יקר, ונהרו בהמוניהן לראות הכצעקתה.
הבוטיק שהוסב לגמ"ח הוצף בן רגע באין־ספור בנות שתלשו מהמדפים את כל השמלות הלבנות שיכלו למצוא. אבל מה שהבנות המסכנות לא שמו לב אליו (מלבד השרוולים החסרים מבגד שנקרא, מסתבר, סרפן) היה האותיות הקטנות. הגמ"ח המבורך אכן השאיל לכל בת ישראל בגד לבן בלי חשבון ובלי שאלות, אבל אם הבגד חוזר מוכתם, הו הו, במקרה שכזה על השואלת לשלם את מחירו המלא של הבגד.
חנה הממזרה כמובן הביאה בחשבון שהבנות, שיהיו בריאות, הלכו לפזז עם בגדים לבנים בתוך כרם, לא פחות, וכרם, כדרכם של כרמים, נוטה להיות מפוצץ בענבים שרק מחכים להתפצלח על איזה בגד לבן ולהשמיד אותו לנצח. יומיים אחרי ט"ו באב חנה למשפחת גוני בן נפתלי כבר שילשה את ההשקעה שלה בבוטיק ופתחה עוד סניפים של ה"גמ"ח" ברחבי ישראל הצעירה. בנות רבות המשיכו ליפול בפח בשנים העוקבות, והייתי אומר שחנה שלנו נעשתה עשירה כקורח, אבל העם בזמנו עדיין היה קרוב מדי לאירועי המדבר בשביל לכלול את קורח בשפת היומיום, אז נסתפק בלומר שהיא עשתה את הבוננזה שלה. כשהבנות התחילו להבין לאיזה ברוך הן נכנסות חנה כבר הייתה צעד אחד לפניהן, וכשהבת הראשונה העלתה את החשש הסביר שתיאלץ לשלם את מלוא מחיר הבגד ששאלה - חנה הציעה לה בנונשלנט ביטוח כתמים פלוס ביטול השתתפות עצמית.
הבנות, שכל חטאן היה הרצון להיחטף על ידי גבר אלמוני בכרם, שילמו מה שצריך, וזבואל הפסטה המשיך להנהן מונוטונית, אבל הפעם בליווי חיוך מטופש של אדם אמיד שלא מבין מאיפה כל הטוב הזה נוחת עליו.
מה שהזוג העשיר לא צפה הוא מילכה למשפחת הבריעי, שהחליטה יום בהיר אחד גם כן לפתוח גמ"ח בגדי לבן. אלא שהגמ"ח של מילכה החצופה היה גמ"ח כפשוטו, על כל המשתמע וחנה, אתם מתארים לעצמכם, זעמה על המתחרה שאיימה לשבור את השוק בשם החסד והנתינה חסרת התנאים. ומכיוון שאדם רואה אחרים כפי שהוא רואה את עצמו, חנה הניחה מיד שיש פה קאץ', אינטרס, טוויסט. אז היא עשתה מה שכל בן אדם הגיוני היה עושה. היא התחזתה לכלה והלכה לשאול בגד לבן מהגמ"ח החדש. אחרי שלוותה את השמלה, מעכה עליה את כל הענבים שרק יכלה למצוא, והחזירה למחרת את הבגד כשהוא סגול לגמרי.
מילכה למשפחת הבריעי לא מצמצה, לקחה את הבגד כמות שהוא ואפילו העזה לברך את הכלה המזויפת בברכת מזל טוב לרגל האירוסים הממשמשים ובאים, ולהפציר בה לבוא שוב לשאול בגד מתי שרק תרצה. פשוט גועל נפש.
חנה לא הבינה איך נעשתה הנבלה הזו בישראל, לקחת מאנשים הגונים כמוה את הפרנסה, אבל באותה נשימה היא החליטה שכשהגלים מתחזקים, החזקים מתאמצים עוד יותר. בזמנו הפתגם עדיין היה חצי אפוי.
אז מה שחנה עשתה זה להפיץ שמועה מרושעת בכל גבול ישראל על השמלה הלבנה ששאלה ממילכה והייתה, לא עלינו, סגולה לגמרי. לא שזה היה שקר מוחלט, השמלה הרי באמת הייתה בצבע סגול, אלא שחנה לא טרחה להיכנס לפרטים של מי מרח עליה ענבים, מתי ובכמה רבאק. לצערה של חנה, מרוב אותיות קטנות היא לא שמה לב לאלו הגדולות. הכותרת "השמלה של מילכה היא סגולה" נתפסה על ידי ציבור הנשים המשווע לטבעת כערובה לחיי משפחה מאושרים, והן חתכו מהבוטיק של חנה עוד לפני שזו הספיקה להגיד "זבואל זה הכול באשמתך".
"צדיקה ורע לה", היא מלמלה לעצמה עת צידקה עליה את הדין, אבל אף אחד לא באמת דאג לה. רבעון לאחר מכן היא כבר הייתה עם עסק חדש.
ליסינג כרכרות, אלא מה.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***