ט"ו באהבה

אחרי שנגמר הסרט

יום שישי בצהריים לפני קצת יותר מעשור. ברחבה שלפני המרכול השכונתי השתרך טור ממתינים לפני מוכרת הפרחים. גם אני עמדתי בתור. לפניי עמד אדם קשיש, נמוך קומה. לא הכרתי אותו, אבל הרגשתי בו שאינו כשורה. משהו בצורת עמידתו הנרעדת משך את תשומת ליבי, וכשלכדתי את מבטו העיניים היו משונות. "הכול בסדר, אדוני?" שאלתי, "אולי תרצה לשבת על הספסל ואקנה במקומך?"

"הכול בסדר", אמר, ומיד הוסיף: "לא כל כך בסדר".

התבלבלתי. שוב הצעתי: "תרצה שאקנה בשבילך? אילו פרחים אתה אוהב?"

"זה לא בשבילי", אמר לי, "זה בשביל אשתי".

"אילו פרחים היא אוהבת? אקנה לה".

"זה לא העניין", אמר לי, "אני יכול לקנות בעצמי".

"בסדר", הנחתי לו, והמשכנו לעמוד בתור. לא היה לי נעים לשאול מה כן העניין. אחרי כמה שניות נידב מעצמו: "אנחנו נשואים כבר חמישים שנה. היא החברה הכי טובה שלי. היום יום הנישואין שלנו, והיא חולה. אני דואג לה".

מאותו רגע רציתי שהתור רק יתעכב עוד יותר. קיבלתי מהאיש, אביה בדולח שמו, שיעור בזוגיות. "היא החברה היחידה שלי", חזר על טיב הקשר, "ויש לנו אהבה לא כמו בסרטים. בסרטים הוא מחפש אותה – היא בורחת. היא מחפשת אותו – הוא בורח. לבסוף, כשהם מוצאים, נגמר הסרט. את מי זה מעניין? הם כבר מצאו. אשתי ואני חברים כבר חמישים וחמש שנה אחרי שנגמר הסרט. ועכשיו, כשהיא לא מרגישה טוב, אני דואג לה". וכמו חבר אמיתי שחרד לגורלה של חברתו־אשתו, זלגה לו דמעה. הוא מיהר להעלימה בכף ידו. בכל זאת הוא שייך לדור שגברים לא בכו בו. אפילו לא בסרטים.

כשהגיע תורו אפילו המוכרת אפילו לא שאלה איזה זר הוא רוצה, רק שאלה "מה שלומך?" ואספה זר של חרציות לבנות שליבן צהוב, ללמדני שבכל יום שישי הוא קונה לה, לא רק היום, לא רק מפני שהיא חולה. "השבת זר כפול", ביקש ממנה, "יום נישואין".

"מזל טוב", בירכה אותו המוכרת, "תמסור גם לרעייתך". לפני שהלך משם לחש לי: "הלוואי שנזכה לשנה הבאה".

אהבה בשיבה טובה

זכינו ובכל שנה מתאספת המשפחה באדיבות הוריי לנופש משפחתי. קשה למצוא תאריך בחופש הגדול שבו כולם מצליחים להגיע, אבל הימים הללו כל כך יקרים לכולם, והופכים עולמות על מנת ליטול חלק. בשנה ההיא נפשנו בספסופה. ביום הראשון - נוסעים צפונה, ביום השלישי - שבים הביתה. ובאמצע? באמצע, כ"א באב תשע"א, הייתה חופה בירושלים שהתחייבתי לערוך. ההורים והזוג הם אנשים יקרים לליבי, רציתי לשמוח איתם ולא עלה על דעתי לבטל. היה לא פשוט לצאת בצהרי היום השני, אני מודה, ואמא שראתה איך אני מתקשה לאסוף את עצמי ולהתנתק מהמולת הנופש, אמרה לי: אם אתה נוסע עד לירושלים רק בשביל חופה וחוזר – יש סיבה לכך. בטח תגלה שם משהו.

גיליתי.

גיליתי את סבא וסבתא של הכלה.

ביקשו ממני לציין שבאותו יום ממש הם חוגגים שישים ושבע שנות נישואין. כן, כמו שזה נשמע: שישים ושבע שנות נישואין. חשבתי לעצמי פתאום שצריך להנהיג איזה מנהג קבוע כזה, שחתן וכלה שיכולים לעשות זאת - יצאו אל חופתם מהבית של סבא וסבתא. שיעברו בדרך לחופה בתחנת ההשראה הזאת של נישואין ארוכי שנים, בלי זיקוקין, בלי בועות סבון, רק עם אמת פשוטה של מחויבות וברית.

סבא וסבתא של הכלה האריכו ימים עוד אחרי חופת נכדתם וזכו לזוגיות של שבעים ושמונה שנים. הסב נפטר בן מאה ואחת והסבתא היום בת מאה, ובעזרת ה' תזכה לשנים ארוכות ובריאוֹת. שמעתי שימי הולדת הם בחרו שלא לחגוג, אבל ימי נישואין חגגו גם חגגו. וכל כך למה? מפני שעל יום ההולדת שלהם לא טרחו, אבל על הזוגיות שלהם עבדו חיים שלמים.

משפט אחד הלך עם הסבא לאורך השנים: "נישואין זה להתאהב בכל יום מחדש באותו אדם". משפט נפלא. והוא שונה בתכלית ממשפט דומה ששמעתי מצטטים בשם אנשי מקצוע: "בנישואין אתה צריך לבחור באשתך כל יום מחדש".

לא! לא! ממש לא. כי מי שבוחר באשתו כל יום מחדש, מערער על הבחירה בה בכל יום מחדש. מפני שכדי לבחור צריך שתי אופציות. וכשאתה בוחר אתה בהכרח גם מבקר, ובודק ושואל: האם? עדיין? גם היום? ואיכשהו, כשבודקים ומבקרים, דברים מסתבכים. הרי רוב האנשים שנכשלו בטסט נכשלו רק מפני שישב לידם טסטר, כלומר מישהו שחיפש את הטעות וכבר היה מוכן עם רגל על הברקס, וכשמחפשים – מה לעשות - גם מוצאים. ואיכשהו בעיניי אחד הסימנים לזוגיות טובה הוא כשמי שיושב ליד הנהג או הנהגת פשוט עוצם עיניים במנוחה. סומכים. הרי גם כך אנחנו חיים בתקופה שמערערת על הכול, אז בואו לא נבחר כל יום מחדש את בת הזוג שלנו ולא נדון מחדש בבחירה של אתמול. אבל כן – בלי בחירות ובלי בדיקות – נקבל את העצה של הסבא החכם ההוא, ונבחר להתאהב בכל יום מחדש. לא אהבה מהסרטים. אהבה מהמציאות. לאהבה מהסרטים יש תאריך תפוגה. לאהבה מהמציאות יש שיבה טובה.

שבויה בעצמה

והנה עוד סיפור אהבה, מסוג אחר לגמרי. תוכלו לקרוא אותו בעצמכם באריכות בספר 'שבויה בעצמה' שכתבה נועה שטמלר (הוצאת ידיעות ספרים). סיפור אמיתי. יותר אמיתי מזה אין.

זהו סיפורה של אמא שבתה החמישית, בת הזקונים, חלתה במחלת נפש קשה: סכיזופרניה של הילדות. הספר הזה הולך איתי פיזית בשבוע האחרון, ואני מניח שימשיך ללוות אותי תודעתית כך או אחרת כל חיי. זה סיפור אהבה מסוג אחר לגמרי, סיפור על אהבת אם (ואב, כמובן, אלא שהסיפור מסופר מעיניה של האם) כלפי בתה, שבשל המחלה סובלת סבל איום ונורא, לעיתים מטיחה באמה התנהגות שכלפי חוץ נראית הכול חוץ מאהבה, אבל תוכה רצוף אהבה. זה סיפור על ניתוק לפרקים מתוך אהבה, ומסירות אין קץ מתוך אהבה. זה סיפור שבודק את גבולות האהבה ושוב ושוב מותח אותם לאין קץ.

בדרך כלל כשממליצים על ספר נהוג לכתוב "עונג צרוף" או שאר מילים מתוקות. לא הפעם. הספר הזה לא עונג צרוף ולא עונג בכלל, הוא כמעט עינוי. זהו ספר נורא ואיום וחשוב מאין כמוהו על מציאות קשה ובלתי נסבלת. זה ספר שלא ייתן לכם מנוחה. הוא ייקח אתכם יד ביד וילווה אתכם אל תוככי המחלקה הסגורה בבית החולים לילדים פגועי נפש. הוא ייקח אתכם בלי לייפות ובלי לאפר את המציאות אל נבכי נפשה הפצועה של האם, והוא יחייב אתכם לעמוד מול כל השאלות הקשות שרבים מאיתנו מעדיפים לא לשאול: מה אתה היית עושה אם חלילה...

רובו כתוב בגוף ראשון, אבל יש מקומות שבהם אפילו עבור הסופרת הכּנה מאין כמוה זה כבר היה יותר מדי, והיא עוברת לכתוב בגוף שני. "את" במקום "אני". ופתאום הופך הספר לפנייה ישירה כלפי הקוראת, גם כלפי הקורא. זו את. זה אתה. ומה אם חלילה זו את או אתה.

הספר המאתגר הזה (שקל לקרוא אותו כי הוא נקרא בשטף, וקשה לקרוא אותו כי מי יכול לשאת), הספר הנדיר הזה שאין בו קמצוץ של רומנטיקה ואשליה, הוא בעיניי אחד מספרי האהבה והאמונה החשובים ביותר שנכתבו. דווקא מפני שהוא בודק אהבת הורים לילדיהם ואהבת בני זוג זה לזה בעיניים הכי מפוכחות. הוא עושה שירות חשוב לכל מי שמתמודד עם מחלות נפש, עם הבורות, ההסתרה והמבוכה, אבל בעיניי הוא עושה חסד יותר מכול עם כל מי שמבקש להיות הורה ובן זוג ראוי. חשוב במיוחד עבור כל מי שההורות או הזוגיות שלו חוו טלטלה במהלך השנים (מכירים מישהו שלא?). 'שבויה בעצמה'. אל תשאלו בספרייה, כי תיאלצו להחזיר ולא תצליחו. חבל. לכו לחנות לקנות.

לתגובות: [email protected]

***