אסירים בכלא ביטחוני
אסירים בכלא ביטחוניצילום: נתי שוחט, פלאש 90

אחרי שהזדעזעתם ובצדק מפרשת הסוהרות בכלא גלבוע, הנה מה שלא רצו לספר לכם על המתרחש בין כותלי בתי הכלא הביטחוניים בישראל, התרחשות שהתעללות בסוהרות היא רק תוצאה מתבקשת שלה.

אבל למה לנו לתפוס את הבמה? ניתן לסוהרים לדבר בעצמם. "בפנים אנחנו לא שולטים, אין לנו גישה לדבר עם כל אחד"; "האסירים הביטחוניים מנהלים את עצמם"; "האסירים שולטים מבפנים"; "זו מדינה בתוך מדינה".

את תיאור המצב הזה מתוך בתי הכלא עופר וקציעות העניקו הסוהרים לחברי ועדת קעטבי, שהגיעו לבחון את המציאות בשטח מתוקף תפקידם לחקור את תנאי כליאתם של האסירים הביטחוניים (מחבלים, בלשון עממית). הביקור גילה לחברים הנכבדים כי הביטוי "כליאה" לא ממש הולם את תנאי חייהם המשופרים של פעילי הטרור בבתי הכלא הישראליים. הם זכו לחזות במו עיניהם, כפי שמתואר בדו"ח עצמו, בעצמאות שדרי הכלא זוכים לה. במהלך ביקור שנערך באגף הביטחוני בכלא הדרים (ורשמים דומים עלו מכלא מגידו), האסירים היו עסוקים בחלוקת ארגזי ירקות ופירות בינם לבין עצמם, ארגזים שרכשו מכספם. נמסר לוועדה כי אחראי מרכז המכר עסק אותה שעה בהחזרת מספר ארגזים שלא היו לשביעות רצון האסירים. כלא, אמרנו? נשמע יותר כמו הירקנייה הקרוב לביתכם. הלקוחות רוכשים לעצמם פירות וירקות, אם הסחורה לא לטעמם הם דורשים להחזירם תמורת סחורה משופרת יותר, ועל כולם מנצח "אחראי מכר" שמנהל את החנות. רק משלוח חינם הביתה חסר כאן להשלמת האידיליה.

צבא בתוך כלא

אבל לפני שנטעים אתכם בעוד כמה פנינים מדו"ח ועדת קעטבי, ראוי לענות על השאלה מי מנע מהציבור עד היום להיחשף לאוטונומיה הפלשתינית־טרוריסטית המתנהלת ביד רמה מאחורי מה שמכונה "כלא ביטחוני", שמתברר כי אינו אלא מחנה המעניק ליושביו שירותי פנאי נרחבים: מאירועי תרבות ועד למילוי תאוות גופניות לסוגיהן, תופעה שהקצה שלה הוא סרסור בסוהרות.

בשנת 2018 הודיע השר לביטחון הפנים דאז גלעד ארדן על הקמת ועדה ציבורית לבחינת תנאי כליאתם של האסירים הביטחוניים. תפקיד הוועדה, אמר ארדן, יהיה להמליץ על דרכים להחמרת תנאי ההחזקה של אסירים ביטחוניים עד למינימום המתחייב בדין. "עלינו להפחית את התמריצים של מחבלים פוטנציאליים", אמר השר, ושיתף בתוצאות מחקר שביצע משרדו בקרב אסירים ביטחוניים המוחזקים בישראל. המחקר חשף את האבסורד המתרחש בבתי הכלא הביטחוניים, שגורם לפלשתינים רבים לבקש להיעצר בעקבות פיגוע טרור שביצעו כדרך מילוט מקשיים משפחתיים או מבעיות כלכליות. "זה נשמע מוזר", הודה ארדן, "אבל זה נכון".

בראש הוועדה עמד ניצב בדימוס שלומי קעטבי. זמן קצר לאחר פרסום מסקנות הוועדה במה שכונה דו"ח קעטבי, היה מי שלא רצה כי הציבור ייחשף לכאוס המתרחש בבתי הכלא הביטחוניים בסמכות וברשות המדינה וגופי הביטחון האחראיים, והדו"ח הוכרז כסודי. חלקים ממנו אומנם דלפו, אבל נאסר לדבר ולדון עליו, באופן שכל אפשרות לדרוש את הטמעת המסקנות במערכת ולעקוב אחריהן לא הייתה קיימת. הממצאים נותרו בשיממונם שחור על גבי לבן, בעוד המחבלים ממשיכים בניהול שגרת החיים, שנכון יותר לקרוא לה ניהול הכלא.

מי שכן ביקשה להציף את הדיון בממצאי הדו"ח הייתה חברת הכנסת מירב בן ארי, יושבת ראש הוועדה לביטחון הפנים. אלא ששני הדיונים שקיימה בנושא התקיימו תחת חיסיון, ושוב לא היה ניתן לפעול ולדון בשקיפות ציבורית במציאות בבתי הכלא. לפני מספר חודשים השתמשה חברת הכנסת אורית סטרוק בחסינותה הדיפלומטית על מנת לחשוף את הדו"ח, והקריאה חלקים ממנו מעל בימת הכנסת. אומנם על דפי העיתון אי אפשר לפרסם את כל מה שראתה סטרוק, אבל טעימה קטנה – שחלקה הובא בראש הדברים - מספיקה ליצירת ההתרשמות הנדרשת.

האסירים בבתי הכלא הביטחוניים מוחזקים על פי השתייכות לארגוני הטרור שמהם באו. אין הפרדה בין חברים באותו ארגון, בין בני משפחה או על פי השתייכות גאוגרפית. במילים אחרות: בכלא מוחזקים יחד בקבוצות גדולות מחבלים מאותו ארגון, בני משפחה מאותה חמולה ושכנים מאותו כפר, ומכאן השמיים הם הגבול מבחינת יכולת הפעולה שלהם בתוך חומות הכלא וגם הרחק ממנו לביצור מעמדם של ארגוני הטרור. על יסוד עבודתה הגיעה הוועדה למסקנה כי בתוך הכלא "שוררת מעין אוטונומיה דה־פקטו של האסירים, הבאה לידי ביטוי בהיבטים הבאים: האסירים מחויבים למשמעת פנימית בעלת מאפיינים צבאיים, מנהלים כלכלה וקופה משותפת, רוכשים מזון מבחוץ ומבשלים אותו בעצמם באגפים, מפעילים בתוך האגפים ועדות תרבות, ועדות ביטחון, פועלים להנצחת האינדוקטרינציה הטרוריסטית ומאזכרים אירועי זיכרון (למחבלים, ח"ר)".

האוטונומיה הפנימית לא רק מחזקת את הזהות הטרוריסטית של האסירים, קובעת הוועדה, אלא גם משמשת מוקד כוח מול שלטונות הכלא בשגרה וגם בעיתות משבר. הדבר משליך באופן ישיר על שגרת הביטחון בבתי הסוהר, וחברי הוועדה מדגימים כיצד זה מתרחש: "כניסה מוגבלת של סגל לאגפי הכליאה/ חצרות הטיולים, חוסר פיקוח רציף על התנהלות האסירים בתוך תאי הכליאה, מעורבות בשיבוץ ובהעברת אסירים בין תאים/ אגפים ופתיחת וסגירת דלתות תאים, דבר המשפיע גם על ביצוע בדיקות אמצעי אבטחה פיזיים". אין כר פורה מכך להסלקת טלפונים סלולריים, כפי שמתרחש בפועל, ולהתארגנות למהומות, לשביתות רעב ולמרד אסירים שסופו לטלטל גם את השגרה הנפיצה ביהודה, שומרון ועזה.

ההתנהלות בכלא מתקיימת בהיררכיה שלא קיימת דוגמתה בשום בית סוהר בעולם: לכל קבוצת אסירים ביטחוניים ממונה "דובר" מטעמה. לסוהרים אין כלל גישה או סמכות ביחס לאסירי הקבוצה, וכל מסר או הוראה ששלטונות הכלא מבקשים להעביר תלויים בפנייה לדובר ובאופן שבו יעביר את הדברים לחברי הקבוצה. הוא כמובן יכול גם להעניש אותם ולהטיל מרות באופן שישרת את שלטונות הכלא, אבל ככלל, הכוח כלפי האסירים נתון בידו. היטיב לבטא את הבעיה אחד הסוהרים, שכאשר נשאל על ידי חברי הוועדה מה היה רוצה לשפר בבית הסוהר השיב כי היה מקנה יותר סמכות ועוצמה לסוהרים בניהול השוטף והיומיומי. ומכלל הן אתה שומע לאו.

הנזק הביטחוני שנגרם כתוצאה מהיד החופשית שניתנת למחבלים בתוך הכלא הוא רחב היקף ובעל רמת מסוכנות גבוהה, בין השאר בהכוונת אירועי טרור שתכנונם והפעלתם מתרחשים מתוך כותלי הכלא. דוגמה מבהילה לכך הגיעה לידי חוקרי הוועדה, שמציינים כי מאז שנת 2016 ועד מועד יציאת הדו"ח זוהו לא פחות מ־14 צירי הכוונת טרור מתוך בתי הסוהר. הוועדה קובעת כי הממצאים מגלים שעונש המאסר כלל אינו מקיים את תכליתו בתנאים הללו, ואף מפלה לטובה מחבלים לעומת אסירים רגילים.

האוטונומיה הטרוריסטית בבתי הסוהר לא מולידה רק מעשי טרור וסרסור בסוהרות, אלא מאפשרת גם בריחה ממשית של אסירים אל מחוץ לכותלי הכלא, כפי שהתרחש במחדל הגדול של בריחת ששת האסירים מכלא גלבוע לפני כשנה וחצי. בזמנו העיד קעטבי בפני ועדת הבדיקה לבריחת האסירים מכלא גלבוע, וגם שם הצביע על המחדלים שעלו בדו"ח הוועדה שלו, שמאפשרים בריחה כה חמורה. חברי הוועדה ביקשו להבין מדוע לא יושמו עד כה ההמלצות הברורות מדו"ח קעטבי, אך הניצב בדימוס נותר מולם ללא תשובה.

ידינו הארוכה תפנק את המחבלים

עם הצפתה לסדר היום של פרשת הסוהרות לפני כשבועיים, מיהרו גורמים מסוימים למסגר את הפרשה באזור הנוח יותר מבחינתם. ראש הממשלה יאיר לפיד צייץ באריכות כי "האלימות כלפי נשים היא כתם על המדינה והיא לא יכולה להימשך. רק בשבוע האחרון שוב נרצחה אישה בידי בעלה, בת נרצחה בידי אביה, נחשפו פרטים מזעזעים נוספים בפרשת אונס הסוהרת בבית הכלא, נחשפו התכתבויות מחפירות של הכדורגלנים מפרשיית הקטינות. כל המקרים האלה שונים מאוד אחד מהשני, אבל יש להם מכנה משותף: זו אלימות נוראה שהופנתה כלפי נשים. זה תפקידנו כחברה וזו חובתנו כממשלה למגר את התופעה".

גם בדיון המשותף שקיימו ועדת החוץ והביטחון וועדת ביטחון הפנים בפרשה, היו מי שדיברו על תקיפת הסוהרות במובן הסוציאלי, על דרכי טיפול בנפגעות, מניעה עתידית של פגיעות דומות ועוד. אבל היו שם גם מי שביקשו לסובב את הזרקור אל הפינה האפלה באמת, ולחשוף לעין הציבור את קן הצרעות שיש להדביר כתשתית לכל טיפול בבעיה המתרחשת בבתי הכלא הביטחוניים. "כשסוף סוף נחשף מה קורה בבתי הכלא", אומרת חברת הכנסת סטרוק, "דנים בשאלה אם הייתה או לא הייתה יועצת לענייני נשים, גוף שחיילות יכלו לפנות אליו להתלונן, מתייחסים לפרשת הסוהרות כאילו מדובר בהטרדה במקום העבודה. אבל זה לא האירוע. משתיקים ומטייחים ולא רוצים לדבר על האירוע האמיתי, שהוא תנאי הכליאה של האסירים. הם בלתי סבירים ולא עומדים בשום קנה מידה. לא ייתכן שאסיר מסוכן יסתובב בכלא בלי אזיקים ושמירה, הוא מנהל את העניינים, נמצא במקום בלי מצלמות, לא מתאם דברים עם הנהלת הכלא ועוד. אלו דברים שקורים רק בבתי הכלא הביטחוניים, לא הרגילים. בתנאים כאלה ברור שיכול לקרות מה שקרה עם הסוהרות".

סטרוק מזכירה כי בבתי הכלא הביטחוניים כלואים כחמשת אלפים אסירים - מספר אסטרונומי, שתפח לממדים האלה ככל הנראה בעקבות המעצרים במבצע חומת מגן. מול אלפי מחבלים בתוך הכלא, השלטונות חוששים בכל רגע נתון מהתקוממות והמרדה שתוביל להתססת כל גזרת יהודה ושומרון וגם עזה. "הם מתייחסים לבתי הכלא כזירה ביטחונית לכל דבר", היא מסבירה. "כדי שזה לא יקרה, השלטונות דואגים שהאסירים יהיו מרוצים כל הזמן ויהיה שקט תעשייתי. הסיפור של החפלות ותנאי הקייטנה של האסירים זה הכסף הקטן. הדו"ח מתאר את הפחד מהדובר, את הפריבילגיות המטורפות שלו, הוא מתנהל בבית הסוהר כמו מלך בגדוד, הסוהרים פונים רק דרכו לאסירים. ולתפקיד הזה, אגב, נבחרים מחבלים כמה שיותר בכירים". גם אנשי שב"כ שסטרוק נועדה עימם בנושא סיפרו לה עדויות מכלי ראשון שתואמות את ממצאי הדו"ח. "תמיד אחרי פיגוע אומרים: ידנו הארוכה תשיג את המחבלים", מגחכת סטרוק, "אבל כשתופסים אותם מה עושים איתם? נכנעים להם בתוך הכלא. וככל שאתה מחבל גדול יותר – תזכה למעמד רם יותר".

סטרוק לקחה את העניין צעד קדימה, וכבר כמה חודשים היא מנסה לקדם הצעת חוק שתתקן את המצב מיסודו, שנקראת "חוק איסור פינוק מחבלים". "אנשי השב"כ ששוחחתי עימם אמרו לי שעד שלא יהיה חוק בנושא, לא ישתנה שום דבר. כשאין חוק מסודר, האסירים תמיד יפעילו לחץ בצורת שביתות רעב וכדומה, ואז גם אם השב"כ לא ירצה להיכנע להם – הממשלה תיכנע להם. כרגע התפיסה היא לשמור על השקט, וזה מה שיצר את האנומליה".

הצעת החוק, שהוגשה יחד עם חבר הכנסת אבי דיכטר, קוראת לבטל את מוסד הדובר, ולהעניק סמכות בענייני אסירים אך ורק לשלטונות בית הסוהר; קובעת כי יש ליצור הפרדות בין האסירים; מגבילה את סכומי הכסף שמקבלים האסירים ואת רשימת המצרכים שיורשו לרכוש; מצמצמת את שעות החצר; מטילה הגבלות על ביקורים, חופשות, לימודי לבגרות ותארים אקדמיים, ועוד. כל אלה יצרו תמונת מצב חדשה שתהפוך את המאסר לעונש למחבלים ולא לבית מרגוע ישראלי. בכנסת הנוכחית הופלה ההצעה על ידי הקואליציה, והשלב הבא הוא קידומה לחקיקה לאחר הבחירות. בנוסף, מפלגת הציונות הדתית הציבה בבחירות האחרונות את אימוץ מסקנות דו"ח קעטבי כתנאי להצטרפות לממשלה, שלא קמה. סטרוק מעריכה כי גם במשא ומתן הבא יוצב אותו תנאי לכניסה לממשלה.

פרשת הסוהרות היא הטריגר שהעלה כרגע את הנושא לשולחן, מסכמת סטרוק, אבל את המציאות הזו בכללה יש להפסיק משום שהיא מאיינת את ההרתעה. "יושב פלשתיני בכפר או בעיר שלו, ויודע בדיוק איך מתנהלים הדברים בכלא ומה צפוי לו. אין לו שום חשש להגיע לשם. את הבועה הזו צריך לפוצץ".

לתגובות: [email protected]

***