הורי ישראל מאותגרי יולי־אוגוסט כבר מתחילים לראות את פעמי המשיח, סוף החופש הגדול. אבל בציבור החרדי הקיץ רק התחיל, עם יציאת תלמידי הישיבות ואברכי הכוללים השבוע לימי בין הזמנים.
מה שנולד כפגרה במוסדות התורה בלבד, על מנת ש"קווי ה' יחליפו כוח", הפך עם השנים לתרבות של חברה שלמה, שרבים מאנשיה - עובדים כלומדים - נהנים מחופשה שנתית מרוכזת בת שלושה שבועות, בין י' באב לא' באלול. פער של מאות אחוזים בין ימי החופש במערכת החינוך לאלה של השכירים במשק? רק אצל חילונים. ועוד לא דיברנו על חול המועד ודומיו. מקנאים? גם אנחנו.
בחוץ יש מי שפותח עיניים על האפשרות של החרדים לבלות עם המשפחה בקיץ ובתקופות אחרות ללא דאגות ויש מי שמפרגן, אך גם בתוך המגזר פנימה זה לא תמיד עבר חלק ולא בהכרח התקבל כמובן מאליו. בימינו אומנם נהוג מעין סטטוס־קוו מאוזן יחסית שבו מוסדות התורה יוצאים לפגרה והתלמידים שוברים שגרה במסגרות חלופיות מפוקחות כדי שלא יפרקו עול, אבל במשך מאות שנים נמתחה ביקורת על עצם הרעיון של חופשה מלימוד תורה, וגם כיום יש מי שמבקש לצמצמה.
ההיסטוריון פרופ' מרדכי ברויאר ז"ל התייחס לסוגיה בספרו 'אוהלי תורה: הישיבה, תבניתה ותולדותיה' (הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2003), והזכיר כי "למרות חומרת העבירה של ביטול תורה, הרי מאז ומתמיד נהגו בישיבות לקיים חופשה מלימודים בימים ידועים, וכבר בתלמוד נזכר 'יומא דמפגרי ביה רבנן'". עם זאת טען כי מוסד בין הזמנים לא היה קיים בישיבות התנאים, האמוראים והגאונים, וגם לא אצל בעלי התוספות, אף שכבר אצלם נחלקה שנת הלימודים לשני זמנים - חורף וקיץ: "אכן מסופר בגמרא שרבא ביקש מתלמידיו שלא יטרידוהו בחודש ניסן ובחודש תשרי, שכן אז הוא עסוק במשקו החקלאי", כתב ברויאר, "אבל מן הבקשה עצמה משתמע שהתלמידים לא התפזרו אף באותם הימים". לדבריו, "בישיבות הגאונים היו ימי האביב והסתיו ימים של לימוד אינטנסיבי", ו"דווקא אז התכנסו החכמים והתלמידים לבלות את 'ירחי כלה' בישיבות". בהמשך טען החוקר כי גם בימי הביניים לא הייתה נהוגה חופשה כזו - "אדרבה, ממקורות רבים ידוע לנו כי התלמידים שהו בישיבות גם בחודשי החגים ובחגים עצמם" - וסיכם כי "רק ממקורות מן המאה הט"ז עלה כי אז כבר רווחה פגרת בין הזמנים בישיבות".
חופשה ממוסדת
ומה חשבו על כך גדולי ישראל? פרופ' ברויאר סוקר בספרו את דברי המהר"ל, אשר "השמיע דברי ביקורת חריפים על עצם מנהג בין הזמנים ועל תופעות לוואי בלתי רצויות". בין היתר טען שמי שקובע חופשה מלימוד מעיד על עצמו שתורתו היא "באקראי" ו"לא תמידית", ובנוסף גורם לכך שביטול התורה יביא אותו ל"שחוק וקלות ראש וזולתן מהדברים המגונים". השל"ה היה חריף עוד יותר וכתב: "לא ייזכר ולא ייפקד שם בין הזמנים ויעקור מן העולם". ולסיום הסקירה ההיסטורית בנושא: "גם בדורות האחרונים נשמעו קולות של ראשי ישיבות שדעתם לא הייתה נוחה מפגרת בין הזמנים ופעלו בהתאם לכך. הרב פייבל פלויט, תלמידו של החתם סופר, נהג בישיבתו לתת חופשה של יום אחד לפני ערב פסח ויום אחד לפני ערב ראש השנה, ומיד לאחר החג חזרו התלמידים לישיבה. רבי שלום דב בער שניאורסון, האדמו"ר מחב"ד, לא התיר לבחורים לנסוע הביתה בחודש ניסן". אבל בסופו של דבר ההתנגדות לא ממש הועילה, וכפי שמעיד ברויאר עצמו - "מוסד בין הזמנים קנה לעצמו שביתה במרבית הישיבות".
היסטוריון נוסף, הרב ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי, חוקר ישיבות ליטא, תנועת המוסר ושורשי החברה החרדית, סבור כי הביקורת מבית ומחוץ על הרעיון של חופשה מלימוד תורה התעוררה רק משום שהעניין עבר "מיסוד והתקבעות" עם הגידול העצום של עולם הישיבות. "בעבר זה היה יותר גמיש", אמר. "יש תלמידים שנשארו בישיבה גם בבין הזמנים, באו והלכו, וזה לא היה כזה חתוך כמו היום, שחופשה היא חופשה וזמן הוא זמן". טיקוצ'ינסקי - בוגר הן של ישיבת פוניבז' והן של האוניברסיטה העברית - מתרשם ש"היום התופעה הזו הרבה יותר בולטת ונוכחת בגלל הריבוי המספרי של לומדי התורה, ומדינת ישראל מרגישה היטב, בכל מקום ובכל פינה, שהחרדים עכשיו בבין הזמנים". לדבריו, "זה משמעותי במשק, במקומות הבילוי, בתחבורה, בכבישים, בנחלי הגולן, במסלולי הטיולים בדרום, ולכן זה הפך להיות אישיו. ואכן, כל הזמן יש דיבורים בתוך הישיבות לקצר ולצמצם את החופשה". כבן למשפחת רבנים וראשי ישיבות ליטאית, הוא זוכר ש"לפני שלושים ומשהו שנים, זקן ירושלמי בא לאבא שלי, הרב רפאל יונה טיקוצ'ינסקי, שהיה ראש ישיבת ירוחם, ואמר לו ביידיש: 'וואס איז דאס בין הזמנים? בין הזמנים פון לערנען? פארוואס מאכט מען נישט בין הזמנים פון דאוונען?' ובעברית: מה זה בין הזמנים? חופש מלימוד תורה? אולי תעשו גם חופש מתפילה?"
אלי אדלר, מרצה על החברה החרדית ומגשר רב־תרבותי, מספר כי בעולם הישיבות היה מקובל שבבין הזמנים ניתן להרפות מלימוד התורה האינטנסיבי על מנת להתרענן ולהחליף כוחות לקראת הסמסטר הבא, ובמקום זאת הציעו חלק מהמשגיחים הרוחניים לתלמידים להקדיש תקופה זה ולהשקיע בה כמעין התמחות במצוות כיבוד אב ואם, שהרי אז בחורים שוהים בבתיהם, שמהם נעדרו במהלך הזמן, ונמצאים יחד עם ההורים. אבל הרב שך, גדול הדור הליטאי, חשב אחרת – בדומה לאותו זקן ירושלמי. כראש ישיבת פוניבז' המיתולוגי, הסתייג הרב מחופשות הקיץ והחגים, וכנאמן לשיטת "נֹאר תיירה" (רק תורה) אמר תמיד ש"אין דבר כזה בין הזמנים, יש רק זמן הביניים". לאמור: בישיבות אומנם יש שלושה זמנים בשנה - אלול, חורף וקיץ - אבל לבני התורה יש ביניהם עוד שלושה זמנים שגם בהם יש חובה לשבת וללמוד, אם כי אפשר שיהיה זה בקרבת הבית ולא בבית המדרש הקבוע, וכן בנושאים מגוונים ולאו דווקא על פי תוכנית הלימודים המקובלת.
אבל המציאות הוכיחה כי עמדת הרב שך – כמו זו של המהר"ל והשל"ה – לא ממש תפסה בציבור, ובטח שלא במלואה. אדלר מסביר שעם השנים חלו שינויים באופיים ובמתכונתם של ימי החופשה, שעיקרם היה יצירת מסגרות חלופיות מסודרות לבחורים, באופן שסיפק את הרבנים וגרם לריכוך הביקורת. "מה שקרה בעוצמה רבה מאוד בעשור־שניים האחרונים הוא שבכל הריכוזים החרדיים קמו ישיבות בין הזמנים רבות, והיום אין מקום בלי מוסד כזה", הוא מדגים. "לא מפסיקים לדבר על זה, לפמפם את זה בצורה אינטנסיבית ולהשקיע בכך המון. אפילו הרשויות המקומיות החרדיות מקצות לזה הרבה כסף ומשאבים. גם אריה דרעי, כשהיה שר הפריפריה, הגדיר את החברה החרדית כפריפריה חברתית, ומתוקף זה הזרים אליה תקציבים שחלקם נועד לתמוך בישיבות בין הזמנים ובפעילויות נוספות לתקופה זו, כגון מופעים וטיולים. השורה התחתונה היא שהיום מצופה מבחור שגם בבין הזמנים ישב וילמד במסגרת כזאת לפחות חצי יום, וכל העניין של להתאוורר ולהשתחרר כבר לא מקובל בכלל, אלא רק בצורה ממוסדת".
כשהגופות התחילו להיערם
אבל נראה שלא הכול זה "תיירה", ולא רק האיומים הרוחניים הטרידו את הרבנים. סיבה נוספת שמייחס אדלר להסתייגות ראשי הישיבות מחופשת הקיץ היא הסכנות הגשמיות שהתלמידים הכניסו עצמם אליהן – ורבים מהם שילמו על כך ביקר מכול. "כשאני הייתי בישיבה לא היו קעמפים (מחנות קיץ מאורגנים) ולא שום דבר מסוג זה", סיפר. "היינו הולכים עצמאית לטיולים, חלקם גם די מסוכנים, בוואדיות, בטיפוס על הרים ובכל מיני מקומות כאלה, והנורמה הייתה שתלמידי ישיבה צריכים להתאוורר. זה נחשב לדבר הכי נורמלי. אף אחד לא ניהל לנו את בין הזמנים, ניהלנו אותו לעצמנו בעצמנו. אבל אז בחורים התחילו להיהרג בטיולים, בהתחלה אחד, ואחר כך עוד אחד ועוד אחד, וכשהגופות - סליחה על הביטוי הקשה - החלו להיערם, ראשי הישיבות החליטו שהם רוצים לשים לזה סוף ולעשות סדר. היו שנים שאני לא זוכר בהן בין הזמנים אחד שלא היו בו או הרוג או חילוץ מסובך, ולעיתים מוסק, של חבר'ה שהסתבכו והגיעו בטיול למצבים מסוכנים. הרבנים הבינו שהבחורים מתנהלים בפזיזות ובחוסר אחריות, וכך נוסדו הקעמפים, כשכל ישיבה יוצאת לנופש ביחד, בצורה מאורגנת, על רבניה ותלמידיה, בפיקוח, עם מדריכים, חונכים, שומרים וחובשים.
"הדבר הזה עונה כיום על הצורך של שליטה בבחורים בבין הזמנים - גם מבחינת הסכנות הפיזיות, הטיולים והפעילות המבוקרת, גם מבחינת הלימוד, וגם על מנת למנוע מהם את הסכנות הרוחניות שבמפגשים עם דתיים־לאומיים וחילונים, דבר שהיה קורה כל הזמן בטיולים", מסביר אדלר. "למעשה, ניתן לומר שהמצב החדש הוא חזרה למה שהיה נהוג באירופה שלפני השואה: כל הישיבה, על תלמידיה, ראשיה, ר"מיה ומשגיחיה, יוצאים ל'דָאצֶ'ה' (נופש) ביחד". אם לשפוט על פי התוצאה כפי שמעיד עליה אדלר, נראה שהרבנים מצאו סוף סוף את הנוסחה שיוצרת איזון מושלם בין "נאר תיירה" ובין הצורך הטבעי להחליף כוח אחרי חודשי לימוד אינטנסיביים בישיבה, בצורה בטוחה וחסרת סיכונים. "כבר מזמן לא שמעתי מי שאומר שצריך לבטל את בין הזמנים", הוא מסכם. "כנראה שזה בגלל האפשרויות שיש כיום לשלוט בבחורים גם בחופש".
ואחרי שהשמצנו כך את תלמידי הישיבות, חשוב גם להכניס את הביקורת על בין הזמנים לפרופורציות הראויות לה, שהרי עם כל הכבוד לשלושת שבועות חופשת הקיץ השנתית - מן הסתם יש מבטלי תורה גדולים מהם. למשל אלה שההיסטוריון ברויאר מזכיר בפרק ההוא בספרו כבדרך אגב: "בשולי הדברים נעיר כי שנת הלימודים באוניברסיטאות נמשכה בדרך כלל שמונה חודשים בלבד, והיו בה ימי פגרה מרובים". גם רב, גם פרופסור – מי ראוי ממנו לשפוט בין ישיבישערס לסטודנטים?
קובי נחשוני הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet ו'ידיעות אחרונות'
לתגובות:[email protected]
***