גורם ביטחוני סיכם השבוע את מבצע עלות השחר בשיחה עם כתבים צבאיים, והדגיש כי "זה היה מבצע צבאי מוצלח".
מסתבר שגם תושבי עוטף עזה מברכים על המבצע, אך זה לא מבטל את התסכול שהם חשים. "אנחנו בתחושה יותר טובה מפעמים קודמות, כי הפעם זה היה קצר וקולע. צה"ל הצליח להשיג הרבה יעדים בזמן קצר. זו פעם ראשונה שישראל מפתיעה, תוקפת ולא נגררת, ולא מכתיבים לה מתי המבצע מתחיל ונגמר", אומר חגי קבלן, תושב קיבוץ סעד.
"לעומת הסבבים הקודמים, שבהם היינו שבועיים בבתי מלון, אצל ההורים של אשתי או במקום מסתור - הפעם זה היה טוב יותר במובן של מבצע שנמשך ימים ספורים. מצד שני, התחושה הכללית היא אותה תחושת תסכול. אנחנו בתחושה שכל שנה צריכים לצאת מהבית לשבוע־שבועיים. עברנו כבר יותר מדי סבבים קצרים כאלה. ממש כמו בבני עקיבא, שבכל שנה יש שם חדש לשבט, אז גם אצלנו כל שנה יש מבצע עם שם חדש: עופרת יצוקה, שובר גלים, עמוד ענן".
שלושת ימי המצור בעוטף עזה היו נראים תחילה כחשש של מדינת ישראל מאיומי הג'יהאד האסלאמי לירות טילי נ''ט נגד חיילי צה"ל ואזרחים כדי לנקום לאחר מעצרו של בכיר הג'יהאד האסלאמי שייח' באסם א־סעדי ביום שני בג'נין. "אפילו לנסוע לשדרות לא יכולנו, הבנו שיש התראה נקודתית. באותם ימים לא הבנו למה יש את כל הבלגן, עד שהבנו שאלו היו ימי הכנה למבצע עלות השחר. לבסוף, בדקה התשעים, במוצאי תשעה באב, יצאנו לירושלים לבית מלון, ואיך שיצאנו התחילו כל ההפגזות".
לקבלן, תושב קיבוץ סעד, יש חוות סוסים לרכיבה טיפולית, ולאחר תום המבצע הוא עמל כדי להחזיר את המצב לשגרה. "הייתי צריך להחזיר את הסוסים לכשירות, להחזיר להם את האנרגיות אחרי שבוע שישבו, ולהחזיר את המקום לתפעול מלא". בעקבות המבצע, כך מתברר, יש יותר פניות לחווה הטיפולית שלו. "לצערי כעת יותר ילדים יהיו עם פחדים, ואצלנו הם מקבלים את הפתרון של הביטחון והאומץ לרכוב על הסוס. המבצע הצבאי יכול להגדיל את קהל היעד שלי, אבל הייתי מוותר על הכול בשמחה כדי לחיות בשגרה נורמלית".
למרות הכול חוגגים בר־מצווה
האופטימיות שניכרת לאורך כל השיחה עם קבלן מאפיינת את תושבי העוטף. גם ביישובים כמו כרם שלום ונחל עוז, שהיו נצורים הרמטית, משדרים רוח אחרת. בנה של גאולה רבי, תושבת כרם שלום, חוגג בימים אלה בר־מצווה, ואת השמחה, כך נראה, שום ארגון טרור לא יכול לקחת לה. ביום חמישי שעבר הנער היה צריך לעלות לתורה, והתכנון המקורי היה גם לעלות לירושלים. אבל אז החלה הכוננות. "מיום שלישי בחמש בבוקר לא הייתה אפשרות להיכנס ולצאת בכלל מהיישוב. היה איום נ"ט וצלפים על הציר, אפילו הצבא לא נסע עליו. לא הגיעה אספקת מוצרים למכולת ואנשים לא נסעו לעבודה, לכן היה צריך לגרד מניין לעלייה לתורה, כי אנחנו מעט משפחות. הבן שלי עלה לתורה די לבד, כי מתוך 37 משפחות יש רק 12 משפחות דתיות. לטיול בר־מצווה בירושלים לא נתנו לנו לצאת. הרבש"ץ ניסה לקבל אישור ולא קיבל, עד שבחמישי בלילה פרצו לנו דרך בשדות והוציאו אותנו למלון. מהר מאוד הודיעו לבעלי שהוא מגויס לכיתת כוננות, ואת האירוע עם החברים שהיה אמור להיערך ביום שני השבוע ביטלנו".
למרות האתגרים, מהר מאוד הגיעה גם השמחה. "כמה מתנדבים שמעו את הסיפור, הפיצו הודעות וקראו לכולם לבוא לשמח אותו במלון, זה היה ממש מדהים. עשו המון שמח מחוץ למלון עם צלם מגנטים ובוקסה. הבן שלנו היה מבואס וזה מאוד ריגש ושימח אותו. מרגש לראות אנשים משערי תקווה ופלוגה של מג"ב שנתנו לנו תחושה שאנחנו לא לבד, אחרי שלושה ימים שהיינו נצורים בקיבוץ".
השבת, פרשת ואתחנן, יעלה בנה של משפחת רבי לתורה בכרם שלום. "מרגע שהבנו שיש רגיעה, החלטנו להכין שבת כמתוכנן, כל המשפחה תגיע ותחגוג ברוב עם. בעזרת ה' בקרוב נקבע תאריך אחר לחגיגת בר־המצווה". מבחינתה של גאולה רבי, המציאות הביטחונית לא מאפילה לרגע על החזון להרחיב את היישוב ולהתפתח, חרף הסבבים החוזרים ונשנים. "קשה מאוד להביא משפחות לקיבוץ הכי צמוד לגדר, וגם הכי רחוק, בשטח של גבולות מצרים, ישראל, עזה ורפיח. השנה, אחרי שלוש שנים שלא הצלחנו להביא משפחות, מגיעות ארבע משפחות חדשות. מדובר באירוע מרגש, היסטורי, זר לא יבין זאת. כעת נעבור את רף ארבעים המשפחות. אנחנו קיבוץ מעורב של דתיים וחילונים, הרבה גוונים של החברה הישראלית. למדתי מסבא שלי, הרב אליעזר ולדמן זצ"ל, מייסד מפלגת התחיה ששילבה דתיים וחילונים, להאמין שעם ישראל צריך לחיות ביחד. אנחנו ממשיכי דרכו בדבר הזה, חיים ביחד למרות חילוקי הדעות וההבדלים בינינו, למרות שזה מאוד מאתגר. החברה הישראלית יכולה ללמוד איך אפשר לא להסכים ובכל זאת לחיות בשלום".
אפשר להרוג מחבלים גם בעזה
מי שעמד בראש החזית של התושבים בדרום והיה בקשר עם ראש הממשלה והשרים לאורך המבצע הוא אלון דוידי, ראש עיריית שדרות. לדבריו, מנקודת מבטו של מי שנמצא 25 שנה באזור, התפיסה היא של מלחמה באוכלוסיה אזרחית, פעם אחרי פעם. אך הפעם החידוש היה האמירה שצה"ל יכול להרוג מחבלים בעזה.
"כשצה"ל עושה תחבולות ויוזם, הוא בעצם מנפץ את התפיסה שאי אפשר להרוג מחבלים בעזה. אפשר. נכון, זה יותר קשה מאשר ביהודה ושומרון, אבל אנחנו אותם אזרחים שזכאים לחירות, וצה"ל צריך לעשות את העבודה הזו", אומר דוידי לעיתון 'בשבע'.
הוא מברך על חיסולם הממוקד של המחבלים בעזה, וגם על החיסול הנוסף ביהודה ושומרון, אבל מבקש מהרמטכ"ל ומשר הביטחון להביא בחשבון בפעמים הבאות גם את השיקול של שגרת התושבים: "כשאתם יוזמים פעולה, תכינו את התושבים מראש. תגידו להם 'רבותיי, אני נותן לך פינוי', או 'אני מגייס אתכם למילואים'". דוידי מבין שהייתה פה תחבולה צבאית כחלק מאפקט היוזמה וההפתעה, "אבל אזרחית לא צריך לעשות זאת, זה מבלבל ופוגע. שנית, לא צריך להגיע לזה. אם יש לך איום קונקרטי, יש מספיק מחבלים וארגוני מחבלים שצריך לפגוע בהם. לא בגלל שאני מיליטנט, אלא בגלל שאזרחי ישראל צריכים לחיות בשקט, במיוחד בשדרות ובעוטף עזה".
רק כשדוידי, שמדבר איתנו ממקום חופשתו בצפון, הגיע לחופשה, הוא הבין מה עבר עליו ועל שאר תושבי העוטף. "רק כשאתה בחוף הכינרת ונהנה מהשלווה, אתה מבין מה אתה עובר. צריך להצדיע לתושבים ולחזק אותם בהחלטה אסטרטגית להמשך החוסן, ולהבטיח להם שמדינת ישראל תמשיך בקו הזה של המדיניות לפגוע בראשי החמאס והג'יהאד ולהכניע אותם".
אתה רואה הבדל בין ממשלת לפיד לממשלת נתניהו?
"לא רוצה להתייחס למפלגה כזו או אחרת. מה שמעניין אותי הוא שכל מי שקובע מדיניות, קרי: ראש ממשלה, שר ביטחון וקבינט ביטחוני, יפגעו במחבלים ובארגוני הטרור בכל המרחבים, בלי איפה ואיפה. בנוסף, אני רוצה שהאזרחים והתושבים שלי ובכל העוטף יהיו תחת חירות מלאה, שלא יפגעו להם בחיים האזרחיים, ושתהיה תמיכה ממשלתית בתוכנית שמחזקת את היישובים ומסייעת לפתח ולהגדיל אותם".
איך באמת מתקדמים מכאן הלאה בפיתוח שדרות?
"פיתחנו תורה שלמה על איך הופכים לעיר של חוסן ולאחת המתפתחות במדינת ישראל, להעניק שירותים לתושבים בעת חירום ובעת שקט. אנחנו נותנים הרבה יותר שירות של פרויקטים קהילתיים לתושב שמחברים אותו לעיר, כולל המון תרבות ורוחניות. גם הילדים והילדות שלומדים בבית הספר זוכים למענה. הקמנו בשבילם מקומות כמו המרכז לטיפול באמצעות בעלי חיים, דרך מחול ולהקת אדמה, חווה חקלאית, כל הזמן חושבים איך להתפתח ולא להשאיר אף אחד מאחור. אנחנו והמתנדבים עובדים 24 שעות כדי שהתושבים ירגישו טוב".
דוידי אומנם מתאר את הפיתוח הכללי, אך מדגיש כי הוא לא מזניח את האזרח מן השורה ויורד לכל זירה: "משתדלים להגיע לכל זירה. לא יודע כמה קצינים בצה"ל חוו מרגמה או טיל שנורה עשרה מטרים מהם, ואם לקצין מתודרך זה לא פשוט, לתושבים מאוד קשה. לכן לקחנו חלק מהם להתרעננות ודאגנו שמס רכוש יגיע ויטפל כמו שצריך. מה בסך הכול אנשים רוצים? שיספרו אותם. משלישי עד חמישי סגרו להם כבישים והם לא ידעו מה קורה. אבל כשראו צבא שיורה, צבא שנלחם במחבלים, ולא משנה אם מדובר במטוסים או בחיילים - הם הרגישו גאווה ושסופרים אותם, וזו התחושה הכי חשובה".
***