הטור של ידידיה מאיר בשבוע שעבר הציף תגובות רבות: בעד ונגד, הלכתית ואמונית.
לטובת אלו שאינם עולים להר, אני מבקש להציף זווית נוספת, כמי שמדריך קבוצות בהר הבית יותר מחמש שנים ומלווה את הדינמיקה שנוצרת שם.
את הדיון ההלכתי אשאיר לגדולים ממני, ולעת עתה שכל אחד יעשה כפסיקת רבותיו.
לי חשוב להביא לידיעת הקורא שחושש שמא נוצרת פה כת חדשה של משיחי שקר, או קבוצה מרדנית שפורקת מעליה את עול ההלכה, שלא כך הם פני הדברים. יקרא הקורא וישפוט כהבנתו.
לפני עשר שנים הדרכתי במכינה קדם־צבאית המיועדת לבני העדה האתיופית. לימדתי שם היסטוריה של עם ישראל, וכשהגעתי לפרק על דוד ושלמה, השארתי מעט מאוד זמן ללמד את סיפור בניית בית המקדש. מבחינתי היה מדובר בנושא שבקושי מעניין אנשים דתיים, אז חשבתי לעצמי שמן הסתם, על אחת כמה וכמה לא יעניין אנשים המגדירים את עצמם מסורתיים.
אלא שכאן גיליתי שטעיתי. הנושא הזה חולל סערה בשתי הכיתות, ללא תיאום ביניהן.
החניכים הזדעזעו לשמוע שהמקום הכי קדוש ליהודים נחרב, ובמקומו עומד היום מסגד. הם הציפו אותי בשאלות ודרשו שאתן להם תשובות:
למה אנחנו לא בונים שוב את בית המקדש?
מי שולט שם? אנחנו או הערבים?
ואם הערבים שולטים שם, למה אנחנו לא כובשים מהם את המקום?
ואם ההר בידינו, אז למה לא בונים כבר את בית המקדש?
מצילים מאיסור בכל יום
עברו חודשיים והמכינה עלתה להר הבית, בלעדיי. ראש המכינה לקח את הקבוצה דרך המקווה ושילם על חשבונו לכל חניך שהסכים לטבול. רבים טבלו, אולי רובם. לא מכפייה דתית, אלא מתוך הבנה שכך יהודים מתנהגים במקום הקדוש להם.
אני לא הסכמתי לעלות עם קבוצה שלא כולם טבלו בה ונשארתי מחוץ להר.
לימים שמעתי מראש המכינה שבעבר הם היו נכנסים לתוך כיפת הסלע - מקום קודש הקודשים. הוא פשוט לא ידע שזה אסור. הוא גדל בחינוך דתי, שלא טרח ליידע אותו במושגים הבסיסיים ביותר הנוגעים להר הבית.
גם אני לא מצאתי מאז מנוח לשאלות שנשאלתי. בוגר חינוך דתי, ישיבה תיכונית נחשבת, שיעור א' בישיבת הסדר מפוארת, משפחה תורנית שגידלה אותי בתוך שכונה חרדית, ובכל זאת - בית המקדש היה רחוק ממני. הוא נשאר בתודעה שלי מעבר להרי החושך. רחוק מספיק כדי שלא אצטרך לשאול למה בכלל צריך את הדבר הזה.
לפני כחמש שנים נפל דבר בהר הבית. כמות העולים גדלה בצורה משמעותית כל כך עד שנוצר מצב חדש שבכל זמן נתון שההר פתוח, נמצאים בו יהודים שומרי מצוות, ואף פועלים בו בחלק משעות הפתיחה ישיבה וכולל אברכים. במצב החדש, כל יהודי שמגיע להר הבית ואינו מודע להלכות הטהרה, תמיד ימצא במקום מי שיקבל את פניו ויסביר לו.
בנוסף לכך קמו בהר גופי הדרכה שנותנים הסבר מפורט דווקא למי שנראה חדש בגזרה. המשטרה מצידה הטילה גזרה חדשה: היא החלה לאסור על סטייה מהמסלול המקובל על פי ההלכה, והתחילה לספח יהודים מסורתיים אל הקבוצה הדתית.
כך נוצר מצב חדש, שהעולים בטהרה לא רק שאינם סוחפים אחריהם את הציבור הרחב בטומאה, אלא שבפועל הם מצילים בכל יום יהודים מלעבור על איסור כרת של כניסה לעזרה.
בימים עברו הייתה להדרכה תפקיד חשוב של חיפוי על עולים שרצו להתפלל "מתחת לשפם", בימים שהמשטרה אסרה על כך. אך היום מי שעולה להר זוכה להתפלל שחרית במניין בעליית הבוקר הראשונה, ומנחה בעליית הצהריים בהובלת ישיבת הר הבית.
למדריך נשארה המשימה לחבר את העולים למהות של הר הבית. אל בית המקדש שלא רואים בעיני בשר, אך מרגישים את נוכחותו ואת חסרונו בצורה חזקה לאין ערוך ממה שאפשר להרגיש בחוץ, הרבה יותר ממה שמרגישים בכותל המערבי. קחו את מה שיש בחוץ ותכפילו עוד ועוד כדי לשער את מה שמקבלים בפנים.
לא סלפי, כן תמונה
ועכשיו לעניין התמונה של המכינה שידידיה מאיר פרסם בטורו. במשך השנים נוכחנו לראות שלא רק המכינה שלי עולה להר הבית (במסלול המותר), אלא עשרות מכינות עולות כל שנה ונכנסות לשטח העזרה, וממש עוברות על איסור כרת.
בגלל מצב זה, חשוב שיובן מדוע לקחנו על עצמנו משימת קודש של הצלת יהודים מאיסור כרת, והחלפת ההדרכה הפרו־אסלאמית שקיבלו עד היום, בהדרכה יהודית וציונית, במסלול המותר, ועם ניסיון רגיש ונחוש להעביר להם את חשיבות שמירת הטהרה במקום.
יש לציין כי הדבר נעשה בהתייעצות עם אחד מגדולי הדור (בעילום שם), שאף הורה לנו ליזום קשר עם מכינות שטרם עלו להר, ולא להסתפק רק בנתינת שירות למכינות שכבר התחילו במנהג של עלייה להר שלא בטהרה.
חילונים עולים כיום להר הבית. אבל הם עלו באופן קבוע מאז שחרור ההר במלחמת ששת הימים, למרות האיסור של הרבנות הראשית. למעשה, רק הדתיים מצייתים לפסק המפורסם. כך קורה שמי שהיה יכול לעלות לפי ההלכה נמנע מלהגיע, ומי שבכל מקרה לא מקפיד על טהרה ממשיך לבוא. נוצר מצב אבסורדי, שפסק הרבנות גרם לחילול רב של קדושת ההר.
לשמחתנו, כיום, כשהציבור התורני הוא הדומיננטי בהר, גם המסורתיים, ואפילו פעילי ההר החילונים, מוכרחים בעל כורחם להצטרף למסלול הדתי ולהימנע מכניסה למחנה שכינה.
אחד הטיעונים שאני שומע נגד העלייה להר הבית הוא שבעקבות העולים בטהרה יבואו גם עולים רבים שלא בטהרה. אך הנתונים בשטח מראים שרובם באים דווקא בעקבות הביקור ברחבת הכותל המערבי, ולא בעקבות הפעילים בהר הבית. האם יעלה על הדעת לסגור את רחבת הכותל המערבי כדי למנוע עלייה של יהודים להר הבית שלא בטהרה? ואם הלב נחמץ לשמע האפשרות של סגירת רחבת הכותל ליהודים, איך יישאר אדיש לסגירתו של הר הבית, הלב של העם היהודי?
באופן אישי, אני מאוד מעודד את העולים להצטלם ולהפיץ את התמונות. לא בסלפי, אלא בצילום מכובד. הסיבה היא שהמכשול הכי גדול בפני תהליך ייהוד הר הבית והכנת התשתית לבית המקדש הוא לא המוסלמים ולא השמאל, אלא הדה־לגיטימציה של עולי הר הבית.
את הר הבית שחררנו במלחמת ששת הימים ללא ירייה אחת, וגם היום המאבק על המקום מתנהל בתפילות ובמסירות נפש של התמדה ועקשנות, ולא באלימות ובמלחמות.
את האויב בדמות הדה־לגיטימציה ננצח בדרך של תמונות מהר הבית. תמונות שיראו לכל עם ישראל את הכיסופים של העולים ואת האור שנסוך על פניהם בזמן שזכו לקיים את מצוות "לשכנו תדרשו ובאת שמה". ואולי בגלל העוצמה של התמונות הללו מתמקדים בהן מתנגדי העלייה בקמפיין ההתנגדות שלהם. קשה להם להמיר את בית המקדש שבנוי מדמעות, בבית מקדש ריאלי שבנוי מאבנים, מעשה ידי אדם.
אליסף אופן הוא מדריך בהר הבית מטעם ארגון 'בידינו'
***