עם פרוץ מבצע עלות השחר שלח לי חבר הודעה: "חיסול הג'יהאדיסט ותפיסת המחבל האחר - רק למטרת בחירות". עניתי לו ש"מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. כל חיסול כזה הוא טוב".
אף כי ברור שבמועד הנוכחי כל פוליטיקאי, ובכלל זה לפיד ושותפיו, חושב בכל צעד ושעל גם על הבחירות שבפתח, אינני חושב שצריך לשפוט את פעולות הממשלה במשקפיים של יועץ בחירות. לא מפני שזה לא נכון, אלא מפני שזה פחות חשוב. אותי לא כל כך מעניין המניע לפעולה זו או אחרת, ובלבד שהיא תהיה נכונה. ומה לעשות, עם כל חוסר האהדה (בלשון המעטה) שיש לי לממשלת לפיד – מבצע עלות השחר נראה לעת עתה כמבצע מוצלח. וזאת מהסיבה הפשוטה שיש בו המרכיב שהיה חסר למיטב הבנתי במבצעים הקודמים מול עזה: מרכיב היוזמה, ההפתעה שבאה מצידנו. תמיד היה זה הצד השני שהפתיע: התחיל לירות קצת טילים, אחר כך קצת יותר, אחר כך עוד קצת יותר, עד שהגיעו מים עד נפש וצה"ל הגיב, כאשר כוחות האויב היו בשיא הכוננות. עצם זה שישראל יזמה הפעם הוא בעיניי חידוש חשוב, מועיל והכרחי. הלוואי שהוא יסמן את השינוי המיוחל בדפוסי הפעולה של צה"ל מול עזה.
שיטת ההסתפקות בתגובתיות שאפיינה את פעולות צה"ל במערכה מול עזה בשנים האחרונות יצרה משוואה לא רצויה לא רק מבחינה מבצעית, אלא גם מבחינה תודעתית. מצב הרוח של אזרחי ישראל היהודים הוא מרכיב חשוב בחוסן הלאומי שלנו. התגובתיות יצרה הרבה תסכול, בישראל בכלל ובעוטף עזה בפרט, וזאת בשל הדימוי התבוסתני בעיני הציבור של הפסקות אש חוזרות ונשנות שבהן הצבא החזק במזרח התיכון נאלץ לנצור אש טרם הושגו מטרותיו הצבאיות.
ההצלחה של מבצע עלות השחר משתקפת לא רק במטרה הצבאית שהושגה אלא גם בהפסקת האש שבאה בעקבותיה. נראה שהיוצרות התהפכו, ולטובתנו: כמעט כל צמרת הג'יהאד חוסלה, אצלנו ברוך ה' לא היו נפגעים בנפש, ועכשיו הפסקת אש. נהדר. ככה צריך להיות.
הלוואי שהאירוע המינורי יחסית (נכון לכתיבת שורות אלה) של מבצע עלות השחר יסמן שינוי כללי באסטרטגיה של צה"ל, וגם בזירות אחרות שבהן התגובתיות – ואיתה ההשפלה הלאומית – חגגה עד כה. צה"ל, כך יש לקוות, התאושש. הבה נתאושש גם אנחנו. אם צה"ל הבין שכדי לנצח צריך ליזום, גם עלינו להפנים זאת.
למה הדברים מכוּונים? גם בזירה הפנימית יש לנו מלחמה, ואינני מתכוון לאיום מצד ערביי ישראל (שגם עליו כמובן יש לתת את הדעת). האיום הפנימי על החברה הישראלית שעלול חלילה לרוקן אותה מכל סממן יהודי ובכך ליטול מאיתנו את זכות הקיום בארצנו, הוא האיום הפרוגרסיבי. ומה לעשות, ראש החץ של האיום הפרוגרסיבי – הבה לא נטמון את ראשינו בחול – הוא תרבות הלהט"ב. שימו לב שלפרוגרס אין דגל, הוא צועד תחת הדגל של ארגוני הלהט"ב! תרבות הלהט"ב פוגעת בגרעין – בתא המשפחתי. אנחנו מאמינים במשפחה שמבוססת על אבא, אמא וילדים שהם פרי אהבתם. אנחנו מאמינים בכך משום שהתורה מכוונת אותנו לשם וגם משום שזו הדרך הטבעית לגדל ילדים. אנחנו לא רוצים לחנך לעולם שבו גברים הופכים לנשים ולהפך, גברים חוברים לגברים ונשים לנשים. אין לנו מלחמה נגד אנשים פרטיים, אבל יש ויש לנו מלחמת תרבות נגד תנועה המבקשת להפוך את דרך החיים הלהט"בית לאות ומופת.
מפלגת הציונות הדתית שאליה התפקדתי ובמסגרתה אני גם מתמודד בפריימריז, חייבת להוביל את המאבק הציבורי נגד תרבות הלהט"ב שהשתלטה על מדינתנו. יש לחדול מההתגמדות העצמית הגורסת שטוב שאחרים יובילו – בעדיפות לחילוני מחמד שמאחורי גבו ניתן להסתתר ולהשמיע קולות. אדרבה, אנחנו נוביל, וזה כבודנו. אם הציונות הדתית שואפת באמת בעתיד הנראה לעין להנהגת המדינה – והיא צריכה לשאוף לכך – היא צריכה להוביל לא רק במאבק על ההתיישבות בארץ ישראל, אלא גם ואולי בעיקר במאבק על דמותה היהודית של המדינה. דגל הלהט"ב ודגל ישראל כדגלו של העם היהודי אינם יכולים להתנוסס בהרמוניה זה לצד זה.
במקום לחכות למכה הבאה שתנחית עלינו התנועה הלהט"בית – למשל בדמות עוד קמפיין חינוכי דורסני שמתחפש לקמפיין הכלה – עלינו לנהל נגדה מאבק ציבורי יזום. מוקד מאבק זה צריך להיות מול משרד החינוך. אסור שאלה שיעמדו בחזית מול הניסיון הפרוגרסיבי להחליף את דגל ישראל בדגל הלהט"ב ולפגוע בתא המשפחתי יהיו הילדים שלנו. עלינו להילחם למענם.
הצלחתנו מובטחת, לא יכול להיות אחרת. אך עלינו לדעת שהיא לא תהיה מיידית או קלה. לפנינו "דרך ארוכה קצרה". אולם זוהי הדרך היחידה. אינני רואה דרך אחרת. אם נצליח לעצור את הפרוגרס הלהט"בי, בסופו של יום ושל חשבון עם ישראל יודה לציונות הדתית על ההובלה ועל תרומתה לחזרה לשפיות.
***