אז יש את אלה שאין להם למי להצביע.
הם דתיים, הם ימנים, ואין להם למי להצביע. והם לא מתי מעט, הם לפחות שלושה מנדטים. בבחירות האחרונות הם הצביעו ימינה, ואחרי שבלעו את כל התעלולים והשלימו עם כל ההתפלפלויות, ימינה התפיידה - והם נותרו לבדם בג'ונגל הפוליטי. מה הם יעשו?
יצביעו לרוח הציונית, או איך שלא קוראים לקומץ הפליטים היפים והאמיצים של בנט וסער, שמנסים לכתוב פרקים חדשים בטלנובלה הזאת? אבל מה המצע שלהם בכלל? ואיך אפשר להאמין להם? ואיך אפשר להאמין שיעברו את אחוז החסימה?
אז אולי לבית היהודי? אבל מה זה ומי זה הבית היהודי?!
אולי פשוט יותר לשרוף את פתק ההצבעה במו ידיך, ולפחות ליהנות ממראה האש הבוערת.
לליכוד הם לא יצביעו. זה ברור. לא צריך אפילו לנמק את זה. הליכוד הוא ערב רב. יש שם אנשים כל כך וולגריים, וביבי מושחת ומסוכן, בכלל לא איש ימין. ברור שהם לא יצביעו ליכוד.
בעיקרון הם ציונות דתית. הרעיון, לא המפלגה. כי סמוטריץ' הוא שורף אסמים, חרד"לי שלא רואה בעיניים; והרי אם סמוטריץ' היה מצטרף לבנט, אז לא היו צריכים את רע"ם בממשלה, הייתה ממשלת אחדות רק עם מרצ ומיכאלי וליברמן ויש עתיד... אז בעצם סמוטריץ' אשם בכל מה שהלך כאן בשנה האחרונה.
ונניח שהיו מוחלים לסמוטריץ', כי הם אנשים מתונים ומכילים, אבל הרי סמוטריץ' ילך עם בן גביר, ולא יעלה על הדעת שהם יצביעו לבן גביר. לבן גביר? בשום פנים ואופן. אין מצב. הכהניסטים הם בריונים ומתלהמים. הם לא מקבלים את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה. הם עלולים להצית את המזרח התיכון כולו!
אז למי הם יצביעו?! מה אפשר לומר להם, לאלה שהקול שלהם כל כך טהור, שאי אפשר להשתמש בו כדי להכניס לכנסת את המיליציות המיוזעות של עוצמה (כזה שם פאשיסטי!)? הרי בבחירות האלה כל קול קובע, ואם לא נגיע להכרעה ברורה, נגיע חלילה לעברי פי פחת. חייבים לגייס כל קול כדי להגיע לממשלה לאומית ויציבה... איך אפשר לשכנע אותם?
אולי אפשר לומר להם בעדינות, בנעימות וברוגע: בואו, חברים, בואו נסדר זה מול זה, שורה מול שורה, את כל מחרחרי השנאה בחברה הישראלית. כי זו הבחירה הפעם. הפעם הבחירה היא בין מסיתים, גזענים, מתלהמים וכוחניים – אלה שבצד הזה ואלה שבצד ההוא.
אתם לא רוצים את בן גביר ואנשיו בגלל יחסם לערבים.
באמת הם לא מדברים יפה. הם מתנסחים בבוטות, מרימים את הקול, מסוגלים אפילו להרים ידיים, ולא מכבדים את החוק.
עכשיו תעמידו מולם את ליברמן ויחסו לחרדים; את יאיר גולן ויחסו למתנחלים; את ניצן הורוביץ ויחסו למצוות התורה; את מרב מיכאלי ויחסה לשפיות; את בני גנץ ויחסו להתיישבות; את יאיר לפיד ויחסו לאחריות לאומית.
ועכשיו תבחרו. תחליטו אתם לאילו קיצוניים, שחצנים, גסי רוח ואלימים אתם נותנים את קולכם הזך והמושכל. כי הפעם זו הבחירה שיש לכם – בין אלה ששונאים את הערבים, לאלה ששונאים את היהודים.
לא כיף. אפשר להבין כל אדם מחונך ועדין שנרתע מבחירה כזו. רק עכשיו קמנו מקינות איכה ומקריאת אגדות החורבן, שלמרות מרחק הזמן נשארות תמיד אקטואליות כל כך. מפיקי הלקחים נוטים להתמקד בהתנהגות הסיקריקים, הקיצוניים ששרפו את אסמי התבואה, כדי להכריע בוויכוח הפנימי ולכפות את המיליטנטיות שלהם על כל אחיהם. שוב ושוב הם מזהירים מסכנות הקיצוניות והכוחנות, ומנסים לתת סימנים ולזהות את הסיקריקים של ימינו. אבל בין אגדות החורבן נמצא גם הסיפור על מרתה בת בייתוס, "הרכה בך והענוגה". ברעב הנורא ששרר בירושלים נאלצה מרתה העשירה, העדינה והמיוחסת, לרדת לשוק בעצמה כדי לחפש מזון. רגלה דרכה בטעות על גלל בהמה, והיא מתה מרוב הגועל. מסתבר שגם זה לקח שצריך ללמוד מאגדות החורבן: לפעמים נקלעים לסכנה אמיתית, וצריך להתמודד עם קשיים שלא הורגלנו בהם, לבחור בחירות שאינן תואמות את חינוכנו ואת דרכנו בחיים. במצבים כאלה אין מקום לדיוקים אסתטיים, כי איסטניסיות ועדינות נפש שאינן במקומן, עלולות גם להרוג.
***