1.
כל כך התרגלנו לקללת הטרור העזתי, עד שסבב מהסוג של מבצע 'עלות השחר' מסוכם כאן כהצלחה משביעת רצון. אם הצלחנו להוריד להם כמה קודקודים, אם אין הרוגים תודה לא-ל לא בין חיילי צה"ל ולא בעורף האזרחי, ואם הושגה הפסקת אש בתנאים סבירים תוך מספר ימים מועט – מה עוד תבקשי מאיתנו, מכורה?
האמת היא שברמה האסטרטגית יש עוד הרבה מה לבקש, אבל התרגלנו להנמיך ציפיות. התרגלנו לכך שבקצה הדרום-מערבי של ישראל מתקיימת מדינה דה-פאקטו שנשלטת בידי ארגון טרור אסלאמי קנאי, חמוש בכמות עצומה של רקטות שהטווח שלהן מכסה את אזור מגוריה של רוב אוכלוסיית ישראל. ספגנו מעט הפעם בעיקר משום שחמאס נשאר מחוץ למערכה. את מה שקורה כשגם ארגון המחבלים העזתי הגדול והחזק יותר מעורב בלחימה ראינו בסבבים קודמים, ופתרון ארוך טווח לא נמצא לכך.
התרגלנו למצב בו יישובים בעוטף עזה משותקים ומנותקים במשך ימים, הם סופגים הפגזות, החיים בהם משתבשים, ובתום הסבב מתחילה הספירה לאחור לקראת הסבב הבא.
התרגלנו לכך ששני אזרחי ישראל וגופותיהם של שני חללי צה"ל מוחזקים לאורך שנים כבני ערובה בעזה. והתרגלנו לחשוב שהדרך היחידה להחזיר אותם הביתה היא לשחרר מספר עצום וחסר פרופורציה של מחבלים בתמורה.
2.
ימים ספורים לאחר שציינו 17 שנים לעקירת גוש קטיף, לא מיותר לחזור ולהזכיר שהמציאות האסטרטגית המתסכלת הזאת היא תוצאה ישירה של נסיגת צה"ל והרס ההתיישבות בחבל עזה. נטישת האזור היא שאפשרה את כל זה. אם צה"ל היה נשאר בחבל עזה, הוא היה מסכל בקלות את השתלטות החמאס על האזור, ממש כשם ששלטונו של אבו-מאזן ביו"ש מחזיק מעמד רק בזכות הנוכחות הצבאית וההתיישבותית שלנו בשטח. אלמלא הנוכחות הישראלית, חמאס היה משתלט מזמן גם על הרי יו"ש, טווח הרקטות והפצמ"רים שלו המכוונים לעבר ערי המרכז היה מתקצר משמעותית, ובהתאם לכך זמן ההגעה לממ"דים בתל אביב היה נמדד כמו בשדרות, בשניות ולא בדקות.
נוכחות של צה"ל בחבל עזה הייתה מונעת את התפתחות ארסנל הרקטות שם, גם בדרך של ייבוא והברחה וגם בדרך של ייצור מקומי. אפשר היום רק להתגעגע לנזק המוגבל שגרמו הפצמ"רים ורקטות הקסאם הפרימיטיביות שהעזתים היו יורים באותם ימים לטווח של קילומטרים בודדים. "לא הייתה אף קטיושה מעזה וגם לא תהיה, הליכוד מפחד פחד מוות משלום" הצהיר ראש הממשלה יצחק רבין בזלזול ובביטחון בימי הסכמי אוסלו. רמטכ"ל ההתנתקות דן חלוץ הסביר שלאחר הנסיגה מעזה צה"ל יגיב בעוצמה מרתיעה על כל התגרות כי "גם לנו יש מרגמות". בג"ץ הכשיר את הפגיעה האנושה בזכויות האדם הכי בסיסיות של המגורשים בתירוץ שיש לכך "תכלית ראויה" של שיפור מצבה הביטחוני והמדיני של ישראל. בפועל, עזה הפכה ממטרד נסבל לאיום אסטרטגי.
3.
כל עוד נמשכה הנוכחות הצבאית והאזרחית של ישראל בעזה, אירועים כמו חטיפת גלעד שליט או החזקת גופות חיילינו בידי הערבים לאורך שנים לא קרו ולא יכלו לקרות. אילו נמשכה הפריסה המבצעית והמודיעינית של כוחות הביטחון בשטח, אין ספק שחטיפת גלעד שליט הייתה מסתיימת במרדף חם ובחילוצו מידי שוביו תוך זמן קצר. במקרה הכי גרוע, אם חייל היה נחטף ומובל למקום מסתור, המודיעין הפרוס בשטח היה מגלה את מקומו ומגיע אליו. תחת חסות מדינת חמאס בעזה נבנתה באין מפריע תשתית סבוכה, ג'ונגל של בטון ומנהרות, שבו ניתן להחביא אזרחים חטופים וגופות חיילים. לא במקרה ביהודה ושומרון המציאות הזאת לא קיימת. אנו מייחלים לשחרור האזרחים החטופים ולהשבת גופות החיילים, אבל כמו ששחרור גלעד שליט תמורת אלף מחבלים רק הזמין את החטיפות הבאות, כך אין לצערנו סיבה להניח שלאחר שחרור החטופים האלה לא יהיו חטופים נוספים. ביהודה ושומרון זה לא קורה בזכות הנוכחות שלנו בשטח. גם בעזה זה לא היה קורה אלמלא קללת ההתנתקות.
נכון, הנוכחות הצבאית והאזרחית בשנים שלפני הנסיגה מחבל עזה לוותה במחיר דמים ששילמו אזרחים וחיילים. זה קרה בעיקר משום שבמקום לצאת למבצע דומה לחומת מגן גם בעזה, להשתלט על הערים ולפרק את הטרוריסטים מנשקם כשם שנעשה בשכם, ברמאללה ובג'נין, ממשלת שרון וצה"ל העדיפו ליישם בעזה מדיניות של הכלת הטרור. אפשרנו לארגוני הטרור להתחמש ולהתאמן באין מפריע בעזה, בחאן-יונס ובג'בליה, והסתפקנו במאמץ לבלום אותם על גדרות המוצבים והיישובים. ליקוי המאורות הזה, אזלת היד האסטרטגית הזאת, הם שגבו את מחיר הדמים שבעטיו הוטעה הציבור הישראלי לחשוב שנסיגה מעזה היא שתבטיח לנו שלום ושלווה. וגם לאחר שהאשליה הזאת התנפצה כמו בועת סבון, יש מי שעד היום מתעקשים להכחיש את המציאות ולסרב להודות בטעות.
4.
השורות הללו נכתבות שעות ספורות לפני תום החגיגה הדמוקרטית של הפריימריז בליכוד. בשלב הזה, בטרם נודעו התוצאות, אפשר רק להביע תקווה שחברי הליכוד יתגלו כחכמים ובעלי ערכים יותר ממנהיגיהם וממי שמדברים בתקשורת בשמם, וידאגו שגלעד שרון לא ייבחר למקום ריאלי ברשימה.
כאחד מצוות יועצי "פורום החווה" של אביו אריאל שרון, גלעד שרון היה מהוגי ומקדמי תכנית הנסיגה מעזה. אפילו עכשיו, כשהוא מנסה לחזור ולהתחבב על הליכודניקים, הוא לא הביע חרטה. נכונות של הליכוד לקלוט אותו בספסלי הסיעה בכנסת רק תבליט מחדש את כתם הגירוש, שהליכוד לא לגמרי התנקה ממנו גם לאחר ששרון ותומכיו נטשו אותו ועברו לקדימה.
בנוסף לפשעים נגד האנושות ונגד ערכי הציונות שנעשו בעקירת היישובים האכזרית, היא הייתה גם הפרה בוטה של הברית הפוליטית בין הליכוד לציונות הדתית. הברית הזאת, שבלעדיה הליכוד לא היה זוכה להחזיק בשלטון רוב הזמן מהמהפך של 1977 ועד היום, מבוססת על הסכם לא כתוב, לפיו הציונות הדתית תומכת בשלטון הליכוד בתמורה לכך שהוא יגן על ערכיה. למרבה הצער, יותר מפעם אחת התגלה שאנשים רבים מדי בליכוד מעוניינים בעיקר בשלטון - לא כאמצעי להגשמת מדיניות ימין אמיתית, אלא כיעד מרכזי שהערכים המוצהרים טפלים לו או משמשים כקרדום להשגתו.
5.
שנות ההשפלה והדיכוי תחת שלטון מפא"י, שאותן חוו מצד אחד קבוצת "הפורשים" יוצאי האצ"ל ובית"ר ומצד שני קבוצת "ישראל השנייה" של העולים ממדינות ערב, הבשילו לכדי ברית פוליטית בין שתי הקבוצות. הברית הזאת שאפה להפלת שלטון מפא"י, גם כדי לשנות מדיניות בתחומים מסוימים, אבל לא פחות מכך מתוך רצון לשקם את הכבוד הרמוס. זה ההסבר לכך שכאשר הליכוד מנצח בבחירות, חלק מאנשיו מסתפקים בעצם השלטון ולא ממש מתאמצים ליישם מדיניות ימין אמיתית. התמיכה השקטה של חלק מהנהגת הליכוד במרוץ של שרון הבן, ולא פחות מכך השתיקה התמוהה של אנשי תקשורת מרכזיים שמזוהים עם הליכוד ועם נתניהו, מחדדות את השאלה האם בעיניהם השלטון הוא המטרה העיקרית, או שערכי הציונות והיהדות שניתן לקדם באמצעות הסמכות השלטונית הם העיקר.
ההצבעה של מתפקדי הליכוד נגד תכנית ההתנתקות הייתה אחד מרגעי השיא של קירוב לבבות בין חברי הליכוד לאנשי ההתיישבות והציונות הדתית. למרות רמיסת תוצאות המשאל על ידי אריאל שרון וחבריו, הכרת התודה לחברי הליכוד על הצבעתם הערכית נגד מנהיגם ונגד הגירוש במקומה עומדת. עם גלעד שרון במקום ריאלי או בלעדיו, יש לקוות שערכי הציונות ויהדות המשותפים לרוב מוחלט מקרב בוחרי הליכוד ובוחרי הציונות הדתית יובילו לשיתוף פעולה פורה וליישום מדיניות ימין מובהקת בממשלה הבאה.
לתגובות: [email protected]
***