היום – לעשותם

המצוות שציוה משה לפני הכניסה לארץ אקטואליות היום כמו אז, ויש לקיימן היום, ובכל יום, אף שאת שכרן נראה רק בעתיד.

כך הדבר גם ביחס למצוות המחייבות הבדלות מן העמים, בארץ ומחוצה לה.

נאומו של משה בפרשיות דברים-ואתחנן-עקב עוסק בהיבטים שונים של חובת שמירת התורה והמצוות. במבט ראשון נראה שיש בו חזרות מרובות ואף מיותרות. לפיכך, שומה עלינו להתבונן בתשומת לב בהיבטים השונים של דרישת קיום המצוות המופיעים בפרשיות אלה ולהבין מה מתחדש בכל אחד מהם.

כך לדוגמה הפסוק האחרון בפרשת ואתחנן:

וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם: (דברים ז יא)

מכיון שיש פסוקים נוספים רבים שבהם חוזר משה על החובה לשמור את המצוות, יש לתת את הדעת מה ייחודו של הפסוק הזה.

אפשר לבחון את ייחודו של הפסוק בשני אופנים: מתוך דיוק בו עצמו, ומתוך ראייתו בהקשרו, כחותם הפרשיה בה הוא מופיע.

נפתח בקריאה המדייקת בלשון הפסוק:
הביטוי המיוחד המופיע בפסוק זה ולא נמצא בפסוקים אחרים המורים על חשיבות שמירת המצוות הוא "אשר אנכי מצוך היום לעשותם". חז"ל והמפרשים בעקבותיהם נתנו דעתם לכך שיש שני אופנים לפסק את המשפט, האם היום הוא ציון זמן לציווי שלפניו או לעשיה שאחריו: אשר אנכי מצוך היום – לעשותם. דהיינו, הציווי הוא היום, העשיה היא מעתה ואילך. או: אשר אנכי מצוך – היום לעשותם" כלומר, הציווי הוא לעשות את המצוות היום.

דרך הקריאה הראשונה מתאימה לפסוק קודם בפרשתנו, גם הוא פסוק חתימה של פרשיה מפרשיות דברי משה על ערך קיום המצוות:

וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים (דברים ד מ)

בפסוק הזה ברור שה"היום" מתייחס לזמן הציווי ולא לזמן העשיה. המשמעות היא, שאת המצוות שה' מצווה את ישראל על ידי משה היום, דהיינו בעמדם לפני הכניסה לארץ בערבות מואב, הם יצטרכו לקיים "כל הימים", ובכך אף יזכו לאריכות ימים בארץ. לפי הפירוש הזה, ההדגשה של משה היא על כך שהציווי הניתן כיום הוא ציווי נצחי והתורה הזאת תחייב את עם ישראל ותהווה חלק בלתי נפרד ממהותו וקיומו בכל הדורות.

דרך הקריאה השניה נוסחה על ידי ר' יהושע בן לוי בגמרא והובאה כאן בפירוש רש"י ואחריו על ידי מפרשים רבים: "היום לעשותם, למחר לקבל שכרם". המובן של "היום" לפי הקריאה הזאת הוא כל ימי העולם הזה, שנועדו לעשיה, דהיינו קיום המצוות. ה"מחר" מתפרש על ידי חלק מן המפרשים כמתן שכר לעולם הבא, אולם מכיון שבכל ספר דברים לא מוזכר העולם הבא, ואדרבה מדובר בו רבות על שכר בחיים הארציים בארץ ישראל, עדיף לפרש ש"מחר" הוא לאחר זמן. דהיינו, לא רואים את השכר מייד, ויש להתאזר בסבלנות עד שרואים את הפירות על המעשים הטובים.

פירוש זה נתמך יפה מן הפסוקים הקודמים לפסוקנו:
וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מצותו מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר: וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ: (דברים ז, ט – י). הקב"ה שומר את בריתו לאלף דור, גם אם "לא יאחר", להעניש את שונאיו ולשלם שכר טוב ליראיו, אין יחס ישיר ומיידי בין המצוה לשכרה ובין החטא ועונשו.

על הבעייתיות שבחוסר המיידיות של הגמול הצביע קהלת: אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע: (קהלת ח, יא)

בכל אופן, לפי שתי דרכי הפיסוק והקריאה, ניתן דגש מיוחד בפסוקנו על ממד הזמן. וליתר דיוק, על העל-זמניות של התורה. לפי הקריאה הראשונה, אף על פי שהתורה ניתנה "היום" בזמן נתון, היא מחויבת וחיונית לדורות עולם. לפי הקריאה השניה, חיוב הקיום הוא "היום" – מלא ומיידי, אך הגמול על המעשים אינו ניתן מייד. האדם חייב להתמקד בעשיה: "לעשותם", ואף על פי שמובטח לו שהוא עתיד לקבל שכר, עליו להיות מודע לכך שהוא לא יקבלו במהרה, ובוודאי לא באופן מיידי.

כאשר מתבוננים על הפסוק בהקשרו הרחב, מקבלים הדברים משמעות נוספת.
פסוק זה חותם את הפרשיה המתחילה ב"כי יביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה", הפרשיה העוסקת בחובתו של עם ישראל להחרים את יושבי הארץ ולהמנע מכריתת בריתות עמהם, באיסור להתחתן עמהם ובדרישה להשמיד את עבודת האלילים של הגויים אשר בארץ. הנימוק לכך הוא: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". (דברים ז, ו)

ההיבדלות של עם ישראל מן העמים נעשית על ידי שמירת המצוות. לא רק המצוות המורות במפורש על חובות ההבדלה כאיסור כריתת הברית ואיסור החיתון עמהם, אלא גם מצוות אחרות, כדוגמת שבת ומועדים, כשרות, מזוזה, ציצית ותפילין ועוד. לכן יש לפרש שהפסוק החותם את הפרשה מציע את שמירת המצוות כדרך למימוש הסגולה של עם ישראל וכגורם להבדלה בין ישראל לעמים.

חובת ההיבדלות של עם ישראל מן העמים, זו שנוסחה בברכתו של בלעם: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" יכולה להחשב גם לקללה. חז"ל אמרו שמברכותיו של בלעם אפשר לדעת מה ביקש לקלל. אפשר לומר שהקללה המתוכננת היתה שיתערבו בגויים ויתבוללו בהם, אך יתכן שהקללה היתה דבר זה עצמו – שיהיו מבודדים ונבדלים מן העמים, אלא שהקב"ה הפך את ההיבדלות הזאת לברכה.

יש תקופות ומצבים שבהם ההבדלה מן העמים היא עול מעיק וקשה. בימינו, רבים מיהדות התפוצות חשים שההיבדלות, המתפרשת גם כהתנשאות, מעוררת איבה כלפיהם באופן אישי וכלפי עם ישראל בכללותו. לפיכך, הם משתדלים לצמצם את ההתבדלות ומאמצים אורחות חיים המתדמות ככל האפשר לגויים שמסביבם, עד כדי חשיפה מוגברת להתבוללות של ממש.

בארץ ישראל ובמדינת ישראל, טוענים רבים בשם הדמוקרטיה והשוויון, שיש לצמצם את צביונה היהודי של המדינה, לכל הפחות במרחבים הציבוריים, בהנחה שתהיה בכך גם תועלת מעשית לשלום ושגשוג של החברה האזרחית בישראל. מגמה אחרת היא מגמה של השתלבות במשפחת האומות, וכריתת בריתות עם שכנינו הקרובים וטיפוח ידידות עם מדינות תומכות ברחבי הגלובוס, על מנת להעזר בהן במאבקינו המדיניים, הבטחוניים והכלכליים.

התורה מצווה אחרת. פרשתנו מלמדת שהמצוות של ההבדלות מן העמים שנצטוינו בהן בכניסה לארץ בימי משה רבנו, תקפות עד היום, ויש להן חשיבות שאינה נופלת מזו שהיתה להן בימי יהושע, השופטים, המלכים, ושבי ציון.
לעם ישראל יש שליחות בעולם, להיות "עם סגולה" של ה'. אין זה מונע מלחיות בשלום ובאחוה עם הגויים אשר סביבנו ועם העולם כולו, ואין זה מונע יחס אנושי, מכבד והוגן כלפי הגויים היושבים בארץ. אולם, אין הצדקה לוותר לשם כך על צביונו הייחודי של עם ישראל כעם ה', ההולכים בדרכו ושומרים מצוותיו ותורתו.
מכאן נובעת החשיבות של הדגשת העל-זמניות של מצוות התורה.

גם אם בתקופה מסוימת נדמה שויתורים על הייחוד ושמירת הזהות של עם ישראל יועילו באופנים שונים להשגת מטרות מיידיות בחיי היחיד, העם והמדינה, יש להבין שאלו הישגים זמניים וברי-חלוף. נצחיותו של עם ישראל וקיומו בהשגחת ה' "לאלף דור", דורשים את הדבקות בתפקיד עם סגולה, על כל המשתמע מכך.

היום – לעשותם: המצוות שניתנו בעבר, מחייבות גם היום. יש לעשותן היום, גם אם התועלת שבהן תתברר רק למחר - לאחר זמן, ואפילו זמן רב.