ביום השואה האחרון פגשתי ניצולה ולהפתעתי היא אמרה לי בחיוך: "חג שמח" והסבירה שבכל השנה השואה חיה איתה, בדרך כלל בבדידות, אבל פעם בשנה כולם משתתפים קצת בצער, בודקים מה מצב הניצולים ואיך אפשר לסייע להם וזה כמעט חג.
להבדיל, מי שעולה להר הבית באופן קבוע, חי את החורבן; במקום בית מקדש מפואר עומד מבנה מוסלמי, במקום לוויים בשירתם, ילדים מוסלמים בועטים בכדור ועורכים פיקניק במקום. והעולים רואים את החורבן, לפעמים מרגישים לבד ופתאום בתשעה באב ההתעניינות בהר הבית הייתה נרחבת באופן בולט.
עד כדי כך, שאפשר לסכם את היום הזה במילותיו של ישראל מידד העולה ופועל להר הבית כבר עשרות שנים: "באתי לחגוג את החורבן בהר הבית".
לעומת העבר, אנשי הר הבית הולכים ורבים, ורואים בעיניהם את תחילת הבנייה והגאולה. מדינת ישראל, כמו הורים חדשים, מתייחסת בהתפעלות ובחשש, ומאפשרת להתקדם בצעדים מדודים ולפעמים מהוססים. ועוד יהודים מגיעים להר הבית להתפלל ועוד יהודים לומדים את שיעורי המקדש. לרוב עקב בצד אגודל עם נפילות, כמו כל מי שלומד ללכת. ומידי פעם יש קפיצות גדילה, שהמדינה מסתכלת בהשתוממות ומנסה להדביק את הקצב.
ביום ירושלים האחרון עלו כמות של יהודים הגדולה ביותר מאז חורבן הבית השני- 2626 יהודים והמשטרה לא הצליחה להכניס את כולם. ברור שהדרך הפשוטה ביותר היא לפתוח את ההר ליהודים בכל שעות היום מכל השערים, אבל אלה החלטות ממשלה שלא התקבלו עד היום.. ואחרי יום ירושלים, כשאנחנו עוד נפעמים מכמות העולים, וכואבים מי שלא נכנס למרות שטבל, והשקיע והגיע עד לשער, ישבנו עם המשטרה להכנה לתשעה באב. היה ברור שאין דבר כזה להשאיר יהודי שהגיע להר הבית מחוץ לשער הנעול.
ומצאנו דרכים לאפשר את זה בישיבה ארוכה ומפורטת. והוספנו גדרות למען הסדר הטוב והנוחות, וציליות כדי למזער את חום השמש. והיום הזה עבד.
הגיעו 2041 יהודים, בצום, בחום. יהודים שעמדו בתור וחיכו להראות לפני אלוקי ישראל, במקום החורבן, ובעיקר, קצת לקדם את הגאולה. ונכנסו שבע ושמונה קבוצות במקביל, והרגשנו שלמרות שיש כל כך הרבה עוד לאן להתקדם, ואנחנו עוד רחוקים, שיש תקווה. שמענו את צחוקו של רבי עקיבא על הר הבית וידענו שהוא האמין ואנחנו זוכים לקיים.
הכותבת: חברה במינהלת הר הבית