לאן נעלם יום השנה?

לא מזמן דיברתי עם כמה בני נוער. הם לא נולדו כשתוכנית ההתנתקות בוצעה, השבוע לפני 17 שנה.

אין להם מושג כמה ימני היה אריאל שרון, איך הכריז לפתע על תוכנית נסיגה חד-צדדית, איך הפסיד במשאל המתפקדים בליכוד אבל התעלם ממנו, איך פעם לא החמאס שלט בעזה, איך טווח הטילים מהרצועה הגיע פעם עד שדרות ולא עד תל אביב, ועוד ועוד.

והנה יום השנה מגיע, ועובר בשקט, בדממה. התאריך הזה הופך לנחלתו של השבט הכתום בלבד, המפונים וילדיהם.

השבוע דיברתי עם משפחה שהייתה מהמארגנים של הטקס השנתי של תושבי גוש קטיף, שמתקיים כל שנה במחסום כיסופים. בגלל הירי מעזה, הטקס הועבר לניצן. כמה סמלי. אפילו לעמוד על הגבול ולזכור את היישובים שחרבו אי אפשר, בגלל המצב הביטחוני שנוצר.

והרי יש כל כך הרבה לקחים להפיק. ביטחונית, פוליטית, תקשורתית, חברתית. כבר עשרות שנים שביום השנה למלחמת יום כיפור לא מפסיקים לדבר על המחדל, על ה"קונספציה". גם ביום השנה לתוכנית ההתנתקות צריך לדבר על הקונספציה.