שרון רוטר שחזרה בתשובה והניחה את המוסיקה על אש קטנה חוזרת לפעילות מוסיקלית עם פרויקט ראשון ומיוחד. שרון חברה למילותיה של מנורה חזני, יוצרת קולנוע דוקומנטרי, שנעקרה מביתה ביישוב "חומש" בהתנתקות.
שרון הלחינה את השיר ומבצעת אותו כמחווה לכל הנשים שנאלצו לוותר על ביתם ולעקור ממקומן בעל כורחן. ההפקה המוסיקלית של היוצרת המסקרנת, הדר מעוז, מתובלת בנגיעות של גיטרה עם קריצה לסגנון הרוק האופייני לשרון. הקליפ בבימויה של מנורה חזני מבטא את כאב התלישות באובדן הבית, ואת הקושי להתגבר על הטראומה הקשה של העקירה.
"החוויה הכי קשה שלי מההתנתקות הייתה התחושה שאין בית" מספרת חזני שלאחר הגירוש גרה בקארוון ואח"כ בדירה שכורה, "לא הצלחתי להתחבר אל ה"בית", לא הצלחתי להשקיע בהם, לא הצלחתי להרגיש בהם בבית".
"כשנכנסו אורחים והייתי אמורה לשמוח בהם, הרגשתי שהם זרים ושהם פולשים לי הביתה. רציתי שילכו". מנורה מספרת כי כאשר הם היו עולים לחומש לפעמים, הישוב בו הם גרו, היא הייתה פשוט פורסת מחצלת בחוץ, בין העצים, איפה שהיה הבית שלהם.
כי אמנם הבית שלהם נהרס, אבל רק שם היא הצליחה לחזור לעצמה, והייתה מארחת על המחצלת, מגישה ומפנקת והייתה שמחה וצוחקת ומרגישה טוב. הרגשה שלא הצליחה לשחזר בשום מקום אחר.
"הבית בחומש היה הבית הראשון שלי אחרי החתונה" היא משתפת, "בו נולדו שני הילדים שלי. זה הבית שחלמנו עליו וכשלוקחים אותך בכוח מהמקום הזה, הרגשה כזאת של משהו שמכריחים, זה מאוד קשה אחר כך לאחות את השבר. את הדבר שנשבר, שנלקח בכוח".
ואת הכאב הזה השיר החדש בא להציף. ביום בו השיר הגיע אל מנורה ונכתב, מנורה הרגישה התרגשות מסוג אחר. השיר הגיע אליה בזמן שישבה וחשבה על הגירוש, על כל מה שעבר עליהם כמשפחה. מנורה ראתה גם בתים שנשברו ממש ונהרסו, שהזוגיות נהרסה, אנשים שהבריאות שלהם נהרסה. וכך הגיע השיר.
שיר שמדבר על טראומה שאישה צריכה להתגבר עליה, שהיא מרגישה שנסדק לה מקום מאוד אישי של בית. מנורה, כתבה את המילים מיד ושלחה לכל מיני זמרים במייל, אבל כמה שנים לא קרה עם זה כלום.
את שרון רוטר הכירה מנורה בעקבות סרט אחר שעשתה, ואז הציעה לשרון את השיר שכתבה. שרון ומנורה ישבו יחד והבינו כמה חשוב להציף את הכאב, ושרון אכן לקחה והלחינה את השיר בכדי להציף ולהשמיע את הכאב שלא נשמע.
"באותם זמנים לא הייתי מאלו שהלכו להפגין בהזדהות" מספרת שרון "ראיתי את המראות בעיני התקשורת אבל לא לקחתי חלק. היום, 17 שנה אחרי, כשהטראומה עדיין פועמת בעורקי המדינה והשלכותיה מורגשות עד היום, ביקשתי לתת מקום ואולי לנחם את הנשים שחלקן עדיין בלי בית, וחלקן נותרו עם חור גדול בלב".