מסתבר שגם בימים בהם עובדי הוראה מקוננים על המשכורת והתנאים יש צעירים שבוחרים להיכנס לעולם ההוראה והחינוך. אחת מהם היא מוריה עוזרי, תושבת כפר הסטודנטים קדמה-רימונים.
"אם אדם רוצה להוביל שינוי זה לא רק דרך פוליטיקה. יש עוד דרכים. יש גם דרך חינוך, דרך של צעדים מעשיים בשטח", היא אומרת כשאנחנו שואלים אם רעשי הרקע לא מרתיעים אותה מעולם החינוך. "כשאני עומדת מול כיתה ומצליחה לגעת בתלמיד זה המפתח לשינוי, זה הכי חשוב מבחינתי. בעיניי זה יותר מפוליטיקאי שמגיע לכנסת בכל יום. מי שפוגש את דור העתיד זה אנחנו ומה שננחיל להם זה מה שיהיה בעתיד".
ועם זאת, אנחנו שואלים, האם תנאי השכר והעבודה שמוציאים עובדי הוראה רבים להפגנות, מחאות ולהטלת ספק בפתיחתה של כל שנה ושנה, לא מייצרים אצלה חשש על עתידה הקיומי ברמה האישית? "אין ספק שבכל שנה זה מפחיד כשאנחנו מדשדשים בכל מה שנוגע לחינוך, למרות שאנחנו מדינה מתקדמת, אבל זה המאבק שלנו. אנחנו הצעירים נאבקים כדי להשיג הרבה דברים בחיים ואני מקווה שאנחנו עושים את העבודה הקשה כדי שזה ישתלם לדור הבא".
ומה על הדור שלה? האם טבעית המחשבה על הדור הבא? לאן נעלמת השאיפה לתנאים חומריים טובים? "ברור שמעניינת גם הדאגה לדור שלי, אבל השאלה היא איך אני רוצה להסתכל על הדברים. אם ארצה לראות רק מאבק לא אחיה את החיים". לדבריה לצד המאבק הזה ניתן ואפשרי לחוש בורג במערכת הגדולה גם בתחומי המגורים, אם יש צורך להתגורר במקום שאינו טריוויאלי היא תעשה זאת".
עוזרי מדגישה שהיא לא לבד עם מחשבות כלליות שכאלה. מסתבר שגם אם זה נראה אחרת, הדור הצעיר מתעניין בהרבה מעבר לכאן ולעכשיו. "בסביבה שאני חיה בה זו הדעה הרווחת", היא אומרת. "אנחנו יכולים להתלונן ומותר להתלונן, אבל אנחנו גם עושים מעשים". לדבריה גם בשכונה בה גדלה בגדרה ולא רק בכפר הסטודנטים נשמע שיח אידיאולוגי מסוג זה ברמה כזו או אחרת.
עד כמה השיח התקשורתי מרחיק צעירים מהמקצוע? "כשמדברים על מאבק ואומרים לך כמה לא שווה להיות מורה, אנשים אומרים שבאמת לא שווה להם והם לא ייכנסו לתחום, אבל השאלה היא כמה אנשים מוכנים לעשות כדי להוביל לשינוי. מי שמוכן לצאת מאזור הנוחות ולעשות מעשה בשנות חייו על כדור הארץ, זה אפשרי. אני מעדיפה להישאר בגישה הזו ולא בגישת המרמור".