את שנות השבעים סיים צביקה פיק ז"ל כשהוא מלך הפופ הישראלי הבלתי מעורער, אחרי עשור של זכיות כמעט בכל תואר אפשרי והופעות בכמעט בכל במה אפשרית. אבל עשור חדש עמד בפתח – שנות השמונים.
את העשור השני בקריירה שלו פתח המאסטרו עם אלבום אולפן חדש בשם 'המראה' ואלבום אוסף בשם להיטיו הגדולים, וסיבוב הופעות בו מלווים אותו להקת ברוש ועוד גיטריסט אלמוני מהקריות. אחד, יהודה פוליקר קוראים לו...
שני האלבומים וסיבוב ההופעות זיכו את פיק בתואר זמר השנה, שוב, בפעם הרביעית, אבל מי דמיין אז שגם בפעם האחרונה?
זה לא שלא היו לפיק לחנים מוצלחים בשנות השמונים, הוא הלחין להיטים כמו "גבריאל" ו"יד ביד" לעפרה חזה ו"אלף נשיקות" ליהורם גאון, וגם את שיר הילדים 'הסבון בכה מאוד לעצמו', אבל קריירת הסולו של המאסטרו כמו עצרה בחריקת בלמים.
האלבום שלו מ1982, 'עכשיו', היה כישלון מסחרי, וכך גם אלבום האוסף מ1983. בשנים 1986 ו1987 השתתף פעמיים בקדם אירוויזיון עם השירים 'לילה לילה' ו'דומינו', אך הגיע למקום שבע ועשר בלבד בהתאמה. לא רע, אבל גם לא מה שהמאסטרו הורגל לו בעשור הראשון.
את העשור השני בקריירה שלו חתם פיק עם שני אלבומים, '15 שנה" ב1987 על שם מספר השנים שעברו מאז צאת אלבומו הראשון, ו "צביקה פיק שר חוליו אגלסיאס" ב1988. שניהם בלי להיטים גדולים, שניהם לא הספיקו בכדי להחזיר אותו למרכז הבמה.
הקאמבק הגדול הגיע אחר כך, בשנות התשעים.