אתמול ליווינו בדרכו האחרונה את תא"ל במיל' אמי פלנט ז"ל במושב מגשימים. המאות שנאספו ללוותו ולחלוק לו כבוד והוקרה על פועלו למען מדינת ישראל ובטחונה, ולהתייחד עם זכרו, שיקפו את ההערכה המיוחדת שרחשו לאמי ז"ל בחייו.
עם המשפחה וחברי המושב נכחה קבוצה גדולה מאד של חבריו ועמיתיו, אנשי ציבור, מפקדיו ופקודיו, משכבת הקצונה הבכירה של חיל השריון וצה"ל. סגן הרמטכ"ל היוצא האלוף אייל זמיר, אלופים ותא"ל במיל', וחברים לנשק, וגם פצועים, ששרדו מהקרב הקשה הקרב בעמק הבכא במלחמת יוה"כ, בו עמד בגבורה עם ששת הטנקים שנותרו מפלוגתו מול ההתקפה הקשה של הסורים. הקרב שבגינו עוטר בעיטור העוז. בין המספידים היה מפקדו וחברו לדרך, גיבור ישראל תא"ל במיל' אביגדור קהלני, שיחד צעדו גם בעשיה ב'דרך השלישית', ובמשרד לבטחון פנים.
אחד המספידים בחר לפתוח במילות השיר "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא...". אמי ז"ל היה איש אמיץ, ומפקד דעתן בעל חשיבה מקורית ועצמאית. ובעיקר 'היה תוכו כברו', נאמן לאמת שלו, לא 'אחד בפה ואחד בלב'. מפקד שירד לפרטים, ודרש מעצמו ומפקודיו - ידע, דייקנות, חתירה למקצוענות ולשלמות בביצוע ללא פשרות, ומוכנות מבצעית גבוהה (כך הוא הסביר, מדוע כמח"ט, הוא הולך עם מדים חסיני אש ולא מדי ב' רגילים, ומדוע לבצע תרגילי פתע באש חיה).
לדעת לשלוט במצב, בקור רוח ובשיקול הדעת, להיות החלטיים, לשקול את האפשרויות ולקבל החלטות ללא היסוס. אולם, כל אלה לא יצרו הסתייגות ממנו, אלא הערכה, משום שהיה מובן שלא היה מדובר בדעתנות מתנשאת של אגו, אלא דעתנות שבאה מתוך אמת פנימית, מחשבה מקורית, ידע ונסיון רב. ומה שהוא 'נאה דורש' מאחרים, הוא 'נאה מקיים' בעצמו. ויש על מי לסמוך וממי ללמוד. ושווה להקשיב.
פעם הוא אמר לי שבישיבות עבודה מתלוננים עליו שהוא מקיים דיון קצר וחותך ומחליט מהר. והם לא לוקחים בחשבון שזה לא 20 דק' של דיון, אלא של עשרות שנות נסיון ועוד 20 דק'.
במשך שעה ארוכה שבה נאמרו ההספדים, הציבור הגדול הזה, שרובו כבר עבר מזמן את גיל העמידה, עמד על רגליו. בשמש. בדומיה. הלוויה של אמי ז"ל היתה סוג של מעמד מכנס, לחבורה של שותפים לדרך, מפעם. חבורה ציונית, עתירת זכויות, שהיתה שותפה בנשיאה בעול הביטחון וההגנה על המדינה בשרות ארוך בצה"ל, רובה הניכר בחיל השריון, בעיקר בין שנות השבעים לסוף שנות התשעים. תקופה שבה האתגרים היו אחרים, האוירה היתה שונה, ובהתאם לכך גם החוויות המשותפות, שעיצבו אותם כמפקדים וכאנשים.
אמי ז"ל לא רק היה אחד מהחבורה, אלא מבין הבולטים בה, שגם שיקף בדמותו את הדפוס המשותף הזה. ובמותו, זימן להם להתכנס יחד.
חבל על דאבדין. יהיה זכרו ברוך לעד ולנצח נצחים, ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים.