ברגע של השראה הורית החלטתי לתת לילדים שלי להחליט לאן הולכים ביום ראשון בשבוע החולף. ההשראה הגיעה כמובן מיובש חמור במאגר הרעיונות שלי עצמי.
מסתבר שלקחת אותם לאותו ג'ימבורי שלושה ימים ברצף זה לא "חזקה" שכיף להם, אלא ערובה לכך שהג'ימבורי "מועד" למיאוס. ואם כל הרפרנסים ההלכתיים האלה לא עושים לכם את זה אז קושיה עליכם, אני הרי רוכב על הטיקט הזה חמש שנים. ידעתם לאן אתם נכנסים.
מי שלא ידע לאן הוא נכנס היה אני, עת התבשרתי אחר כבוד שעליי לארוז תיק ראוי למסע כי כולנו עולים ירושלימה. כולנו מלבד אשתי בת המזל, שנשארה בבית עם בן השנה שמקיא בנסיעה פשוטה לראש העין, ולכן מבחינה מתמטית יבשה כנראה יקיא בדרך לירושלים משהו כמו אחת־עשרה פעמים. אז שמנו פעמינו אני ושלושת היעקבינים הבכירים אל בירתנו, ויותר ספציפית לעין יעל, מקום שבו, על פי תחקיר הגוגל של בני בכורי, נערך יריד מלאכות עתיקות בתוככי הגן הארכאולוגי המרשים. מיד כשהגענו האחראים במקום זיהו אותי.
"הי נדב נוה!" הם קראו, "יופי של סרטונים". "אני מתן צור", עניתי כמלומד ניסיון והותרתי אותם מבולבלים כראוי להם.
לקחנו מפה של המקום והתחלנו להסתובב לפי התחנות. צריך לומר, ההשקעה בפסטיבל הייתה ניכרת, ובכל פינה הייתה תחנה מעניינת שריתקה את הילדים.
בהתחלה הלכנו לראות את הסתת שישב על מחצלת ולימד את הילדים כיצד סיתתו אבנים בעת העתיקה. "ברצותו אוחז וברצותו מכתת", המתקתי סוד לבכור שלי, "כן אנחנו ביד קודשא בריך הוא". הבכור שלי גלגל עיניים אבל הקושיה היא עליו, כי אני כאמור מאוד עקבי עם השיבוצים האלה. אחרי שהסתת הסביר והדגים, ניגשו הילדים לסתת גם הם באבן. הילדים היעקבינים החליטו שהם רוצים ליצור מהאבן אבן, ולכן הם פשוט דפקו בעוצמה עם הפטיש על הסלע משל היו מין משה רבנו כזה שממש, אבל ממש לא מעוניין להוציא את המים בדרך שבה נצטווה. בשלב הבא הלכנו לחרש העץ וראינו הדגמה.
"ברצותו דיבק לָאוּר וברצותו פֵּרַשׁ", לחשתי סוד לבתי הקטנה. "האמת שאנחנו פחות מדבקים לאור", התערב החרש, "ובאופן כללי אשמח אם תיתן לי להעביר את הסדנה שלי בעצמי". "אל תפן ליצר", הפצרתי בו והלכתי לשבת כמטחווי קשת ממנו.
כך עברנו בכל הסדנאות וראינו את כל המלאכות העתיקות שבזכותן שרדו אנשים לפני אלפי שנים, אבל משהו בכל זאת היה חסר לי.
"איפה פה הסדנה של הסטנדאפיסטים?" שאלתי את מי שנראתה כמו בעלת המקום. "אני שחקנית שמגלמת רומאי", ענתה הגברת בטוגה, והפנתה אותי למשרד.
"בעת העתיקה לא היו סטנדאפיסטים, זו לא נחשבה מלאכה", הסבירה האחראית האמיתית בנימוס. "אז איך שרדו?" הקשיתי, "שהרי בידוע שאי אפשר לחיות ללא תרבות".
"כמובן", היא אישרה, "אי אפשר לחיות בלי תרבות, ובאמת היו תיאטראות, רק סטנדאפ לא היה". "אז מה עשו אנשים שהיו טובים בלהיות מצחיקים?" הטלתי קושיה ניצחת. "מתו מרעב. או מטיפוס". לפחות היא נתנה אופציות. מיד נעצבתי אל ליבי, אבל מהר מאוד גם לשאר האיברים, בפרט אל הפה שלי שהתחיל לקרוא לשאר המבקרים לבוא לסדנה החדשה במתחם, סדנת סטנדאפ בעת העתיקה.
"לא ייתכן שסטנדאפ לא היה מלאכה פעם", הבהרתי לנוכחים את מחלוקת החוקרים שלי ושל הגברת שאשכרה למדה את התחום, "איך אפשר לשרוד בלי צחוק?"
"אפשר להיות מצחיקים בזמן הפנוי וגם להיות אזרחים פרודוקטיביים בשאר הזמן", החזיר לי חרש העץ שסימן אותי עוד מלפני כן.
"חס וחלילה!" אמרתי, "חייבים מישהו שיהיה מצחיק מאה אחוז מהזמן ולא יהיה טוב בשום דבר אחר". היעקבינים הקטנים הבינו לאן זה הולך ונעלמו באלגנטיות עד יעבור זעם. אני בינתיים התחלתי את הסדנה שלי. ראשית הסברתי למבקרים איך בעת העתיקה גם המבנים הקומיים, כמו אלה הפיזיים, היו פרימיטיביים אבל יעילים.
"טוק טוק", הדגמתי. "מי שם?" שאל אחד הילדים. "הנפח", עניתי. "איזה נפח?" הוא שאל. "תשובה מצחיקה כלשהי", עניתי בקרירות, "מה שחשוב זה שתפנימו את המבנה או שלא תשרדו בעת העתיקה".
אחר כך עברנו לגילוף מיקרופון מעץ, מה שהוכיח את עצמו כאתגר לא פשוט כי כאמור, צריך כישורים בשביל זה. בסוף הסדנה עמדו סביבי חמישה ילדים מאוכזבים אוחזים זרד עץ כמוש ושואלים אחד את השני טוק טוק. הבנתי אינטואיטיבית שלא מדובר בשמנה וסולתה של הכישרון הקומי, ועדכנתי אותם שאם הם היו ממש עכשיו בעת העתיקה, הם לא היו שורדים דקה.
פיזרתי את הסדנה והלכתי לחפש את הילדים המקוריים שלי. מצאתי אותם בונים בהתלהבות בקתת בוץ עם אלישע ויעל הנהדרים, שהסבירו להם בסבלנות איך המלאכה מתבצעת. אחרי שעה של עבודה, המתחם נסגר ועשינו את דרכנו ליציאה. "אלישע הזה גם טוב בבנייה וגם מצחיק", אמרה לי היעקבינית הקטנה בעיניים בורקות כאילו להכעיס. "ברצותו בונה וברצותו הורס מצחוק", סובב הבכור את הסכין.
השלמתי עם התבוסה ועשינו דרכנו ליציאה מהגן. שם, סוף סוף, חוויתי בכל זאת רגע קטן של נחת. אחד הילדים שהשתתף בסדנה שלי ראה אותי ואני די בטוח ששמעתי אותו אומר לאמא שלו "תראי, הנה נדב נוה. איזה איש מוזר".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***