בשנת 2015 הכניס שר החינוך דאז, נפתלי בנט, חמישה ארגוני להט"ב במעמד של ארגונים מייעצים למשרד החינוך. מאז, אחיזתם במשרד החינוך רק הולכת וגוברת. מוקד פעילותם הוא עיצוב תוכניות הלימוד, כלומר שטיפת מוחם של ילדי ישראל.
לתשומת לב מיוחדת זוכה הנוער הדתי־לאומי. 'איגי', הגדול בארגוני הלהט"ב במשרד החינוך, הקים קבוצות דתיות "המפעילות בית מדרש לנוער שמהווה מרחב פורץ דרך של לימוד המקורות היהודיים בתוך הקהילה הגאה" (דו"ח מחקר של איגי משנת 2019). הנה לכם דוגמה ללימוד פורץ דרך שכזה: באיגי ממליצים להעשיר את ספרי הלימוד של ילדי ישראל במבט חדש על יוון העתיקה: "דיון בתקופת השלטון ההלניסטי בישראל עשוי להיות מועשר מהצגת מערכת יחסים המתקיימת בין גבר צעיר לבין מבוגר בהסכמה" (דו"ח מחקר של איגי משנת 2019). הבנתם? אם לא אתם מוזמנים לקרוא שוב, לאט.
ובכלל, אני ממליץ להקשיב טוב טוב לדברי איריס (מנדה) בן יעקב, אחת הנשים החזקות במשרד החינוך, המנהלת את היחידה למיניות ולמניעת פגיעה בילדים ובני נוער (יחידה זו עוסקת במרץ, למרות שמה המעורר הזדהות, בהטמעת תרבות הלהט"ב במערכת החינוך). וכך אמרה בישיבה חגיגית של הכנסת לציון יום זכויות הקהילה הגאה: "גם בחמ"ד אנחנו מתחילים להיכנס. אנחנו מכשירים את הלבבות עם מנהלי חמ"ד, ולאט לאט גם ניכנס לשם".
אני מביא את הדברים כדי להסביר מדוע אני עוסק כל כך הרבה בלהט"ב. לא, אני לא אובססיבי. הם אובססיביים, רומסים כל מי שנקלע בדרכם ומתפלאים לראות שנשאר עוד מישהו שמתנגד להם. מי שמעז להרים קול מחאה נגדם סופג שלל שמות גנאי שהם המציאו (הומופוב, טרנספוב, להט"בופוב, ועוד היד נטויה). לא, אני לא אובססיבי, ואם זה אובססיבי להעלות שוב ושוב נתונים לגבי פעילותם המזיקה של ארגוני הלהט"ב, אזי כבוד הוא לי להיות אובססיבי, אני אובססיבי גאה.
מעל דפי עיתון זה כתבתי מאמרים רבים על תנועת הלהט"ב. בכל מאמר אני חוזר על ההבחנה החשובה בין התנועה ובין הפרט, היחיד. אין לי מלחמה עם הפרט, במדינה דמוקרטית רשאי כל אחד לחיות כפי שהוא בוחר. יש ויש לי מלחמה עם התנועה החברתית־פוליטית ששמה תנועת הלהט"ב, על שלל ארגוניה המנסים להגדיר מחדש את מושגי היסוד של האנושות כמו משפחה וזוגיות; עם תנועה שהופכת חריגה מצערת לאידאל, לדגל. ואני לא לבד. כך חושבים רבים וטובים, דתיים וחילונים. אני יודע זאת בוודאות. אנשים אומרים זאת, אבל בחשאי, בשקט, פן יבולע להם. כי תנועת הלהט"ב היא תנועה שמשליטה על מתנגדיה אימה ופחד. זה לא סוד שאנשים מפחדים ממנה. אולי בצדק.
תנועת הלהט"ב היא ספינת דגל של הפרוגרס. עובדה היא שהפרוגרס כולו צועד תחת הדגל הלהט"בי, אין לו דגל משל עצמו. על כן לא יעזור ללכת סחור סחור: צריך לעמוד מול תנועת הלהט"ב פנים אל פנים, עד שהיא תחדל לשגע את החברה כולה עם תפיסות עולמה ההזויות.
כמתמודד בפריימריז בציונות הדתית, יש לי שאיפה לשנות את המצב הקיים. כפי שכתבתי כאן כבר הרבה פעמים, זה יקרה רק אם נעבור מתגובתיות למאבק עיקש ויזום. זוהי מלחמת תרבות, ובמלחמה כמו במלחמה, לא מנצחים מתחת לרדאר ובתגובתיות. עלינו לחתור למגע.
אם אזכה להיבחר למקום ריאלי שיכניס אותי לכנסת ישראל, אפעל בראש ובראשונה להוציא את ארגוני הלהט"ב ממשרד החינוך. אין להם מה לחפש שם. בתחום החקיקה אזום חוק המסדיר הנפת דגלים בישראל. דגל הוא לא חתיכת בד. דגל הוא הצהרה על מהות וזהות. אפעל לכך שמוסדות ממלכתיים יורשו להניף רק דגלים רשמיים של המדינה: דגלי המדינה, סמלי העיריות ומוסדות רשמיים אחרים. את דגל הלהט"ב יוכלו לתלות רק אנשים פרטיים או ארגוני הלהט"ב, על אחריותם ועל חשבונם. רוצים לשכור שטח פרסום במרחב הציבורי? בבקשה. גם חב"ד, להבדיל, לא זוכים שהדגל שלהם יתנוסס בכל מקום על חשבון משלם המיסים. על כל פנים, תיאסר הנפת דגלים של ארגונים חברתיים על מוסדות הממשל או מטעמם.
כללו של דבר: עלינו לפעול יחד כדי לשים קץ להתפשטות תרבות הלהט"ב ההזויה. ובנימה אישית המופנית למתפקדי הציונות הדתית המחליטים ביום ג' על הרכב הרשימה: אנא, תנו לי את קולכם כדי שאוכל להשמיע אותו בכנסת ישראל.
הכותב הוא מרצה בכיר למחשבת ישראל באוניברסיטת אריאל, חבר ארגון 'בוחרים במשפחה' ומועמד בפריימריז של הציונות הדתית
***