תופעת הרווקות המאוחרת אינה יורדת מסדר היום בעולם כולו ובמדינת ישראל, בייחוד כשמגיע ט"ו באב. לאחרונה נוספה גם קריאה לרבנים להתאמץ ולשדך. אכן יוזמה חשובה וראויה, הנוספת על סדר יומם העמוס של הרבנים, ואני בתוכם.
אלא שכל זה הוא כאותו בית חולים שחכמי חלם בנו בעיקול שבו התרחשו תאונות, בעוד שאחת הבעיות העיקריות היא הכביש עצמו. מה התעקם בכביש?
העולם עבר תהליך של שינוי ביחס למשפחתיות, לזוגיות, לגיל הנישואין ולילודה. וכשיורד גשם כולם, או כמעט כולם, נרטבים.
במדינת ישראל עדיין ערך המשפחתיות, הזוגיות והילודה במעמד גבוה, בוודאי יחסית למדינות מערביות אחרות, ולכן רווקות מאוחרת נתפסת על פי רוב כמצוקה. התופעה קיימת באופן בולט במגזר החילוני, ולעומתו, מן הצד השני, במגזר החרדי, בעיית הרווקות המאוחרת מצומצמת לאין ערוך. בתווך, כמו תמיד, נמצא המגזר הדתי־לאומי באחוזי שכיחות התופעה, אך דומה כי בעוצמת הסבל שהיא גורמת הוא במקום הראשון והלא סימפטי. זאת מכיוון שמן הצד האחד, מערכת הערכים של הציבור הזה מבליטה מאוד את המשפחתיות והנישואין. סגנון הברכה המקובל עדיין רואה בכל תינוק חתן, ובכל תינוקת כלה: "תזכו לגדלם לתורה, לחופה ולמעשים טובים". כשמוסיפים לכך את האיסור במגע בין המינים שלא במסגרת נישואין – מצב הרווקות הופך קשה במיוחד. אבל מן הצד השני עומד המסלול המוסדי, הבנוי לפי ערכי החברה המערבית.
בעיית המחנכים המלומדים
לצורך העמקת הדיון, אקדים משהו. רבים מצטטים את דברי הרב קוק על "האני העצמי":
"ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור... חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואיבד את עצמו... חטאה הארץ... לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות. קטרגה הירח... חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה, וכה הולך העולם וצולל באובדן האני... באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח..." (אורות הקודש א, צז).
ביקורתו של הרב קוק מופנית כלפי מי שבמקום לעסוק בלימודים מהותיים – כלומר, תורת ה' – עוסקים בלימודים חיצוניים, וכלפי מי שמחפש קריירה במקום חיפוש העצמיות.
ואכן, חיפוש קריירה הפך לאחת מאבני הנגף הקשות ביותר העומדות לפתחו של אדם מראשית שנות חינוכו. מטמיעים בנו מגיל צעיר את חשיבות הקריירה ומציאת המקצוע ה"נכון", שהוא כמובן מה שיותר משכיל ונחשב, בלי קשר לשאלה אם אכן הדבר מתאים לנו ואם החברה זקוקה לנו בתפקיד זה.
"מחנכים מלומדים", כניסוחו של הרב, תיקנו גם חוק חינוך חובה על־יסודי. הם לא הסתפקו בזה: משרדי פרסום בתקציבי ענק מגויסים כדי להנחיל את התודעה כי השכלה גבוהה היא המפתח לעצם המימוש האישיותי, כמו גם המפתח לפרנסה מכובדת. אך לא היה די גם בכך, וכדי להכריח אנשים ללמוד לימודים אוניברסיטאיים – תיקנו תקנה שתנאי סף לקבלת משרה ממשלתית או במגזר הציבורי הוא תואר ראשון, ולעיתים אף תואר שני, פעמים רבות גם בתחום שאינו קשור לתוכן המשרה. לא חשוב, העיקר שיש תואר, מין כרטיס כניסה שכזה.
כך מוצאים עצמם הצעירים הישראלים טורחים בהשכלתם לאחר שנות הצבא או השירות הלאומי, כשאומנם מתחילים כבר להיפגש ולהכיר, אך תמיד קיים ברקע אתגר הלימודים והמימוש העצמי. שנים אלה של צבא ולימודים הן שנים קריטיות בעיצוב הזהות הבוגרת. כשאדם מעצב את עצמו בשלב זה – יהיה לו קשה למצוא את זיווגו, הוא כבר מעוצב מדי או טרוד מדי או שניהם גם יחד. כשיסיים את לימודיו וכבר תהיה לו זהות מקצועית העומדת בזכות עצמה, יקשה עליו למצוא את החצי השני. הוא כבר התרגל להיות אדם שלם העומד בזכות עצמו.
הדורות שלפנינו – לעיתים סבא וסבתא שלנו או אפילו הורינו – כבר יצאו לעבוד, ולעיתים אף לפרנס את כל המשפחה, בגיל העשרה. דור תש"ח כבר נשבעו על אקדח ותנ"ך בגיל 16 או קודם, וגם הקימו משפחה בגיל מוקדם. הם לא היו שונים מהותית מאיתנו.
המבוגרים, וליתר דיוק ראשי המערכת הממסדית, תוקעים את המתבגרים במצב של ילדות כפויה, לעיתים עד אמצע גיל העשרים ומעבר לזה. כך מגיעים ל"עיקול" של הגילים המאוחרים ללא בן או בת זוג, ונדרשים למאמצים כבירים, מתסכלים, כואבים ומעיקים כדי לתקן את המצב.
הקביעה כי ההשכלה במובנה המערבי היא המפתח הראשי למימוש האישיות וגם לפרנסה, הופרכה כבר מזמן. בייחוד כשבימים אלה יושב על כס ראש הממשלה מי שלא עשה בגרות, ולא היה מתקבל למשרה כלשהי בכל משרד ממשלתי או עירוני. ישנם עשירים מפורסמים בארץ ובעולם שחלקם חסרי השכלה גבוהה וחלקם גם ללא השכלה תיכונית. כך גם סופרים חשובים, משוררים, אנשי רוח ועוד. בה בעת, בוגרי תארים רבים בעולם מתקשים למצוא עבודה, ובארצות הברית הקימו תנועה תחת הסיסמה "החזירו את הכסף", המבטאת את עומק האכזבה מהלימודים היקרים שהובילו למבוי סתום.
ההשכלה אכן חשובה מאוד לקידום המין האנושי בכללו. אך כשהיא יוצאת מפרופורציה ומדכאת את עצם הקיום, יש להשיבה לממדים הנכונים. למשל, לו היו מאפשרים רק למעוניינים להמשיך ללמוד בתיכון עיוני, כנהוג בכמה מדינות מפותחות, הייתה המציאות בבתי הספר שונה בתכלית. ילדים שלימודים מסוג זה אינם מתאימים להם היו יוצאים לעבוד בגיל צעיר, או פונים למסגרות הכשרה מקצועית ורוכשים מקצוע מפרנס. על הדרך גם לא היינו נזקקים לכוח עבודה זר ולא היינו מסתבכים בהגירה בעייתית ומאיימת, שבמדינות מסוימות באירופה הפכה כבר לאיום קיומי. לא מדובר בהכרח בעבודות ששכרן מועט; כדי להיות שרברב או מתקין מזגנים ועוד אין צורך בלימודי תיכון. המתאימים בלבד היו ממשיכים ללימודים אקדמיים, ומביאים ברכה לחברה כולה.
זה נשמע מעליב כלפי פלח אוכלוסייה מסוים, אבל אדרבה, ההתנשאות הכפייתית היא המעליבה והמדכאת. מי החליט שתואר אוניברסיטאי הוא מכובד, ואילו עבודת כפיים אינה מכובדת? התנ"ך וחז"ל הגדירו את כל המתפרנס מיגיע כפיו כמכובד, שלא כסולם הערכים שלפיו מנסים לחנך אותנו.
להתחתן צעירים ו"טיפשים"
נחזור לעיקר: הצעירים דוחים נישואין כי צריך להשקיע בלימודים, כי עוד לא מצאנו את "המקצוע המתאים". לפעמים מסיימים תואר ראשון ואז מגלים ש"זה לא זה" ומתחילים ללמוד מחדש. וחתונה? היא תחכה עוד קצת, ועוד קצת. ועוד. הביטוי העממי, שמתחתנים "צעירים וטיפשים" – אמת גדולה יש בו. כשמתחכמים מדי, מאבדים את הטבעיות, המכונה בטעות "טיפשות".
יש להשיב את רצון הקיום והמשכיות הדורות להיות הכוח המוביל, לשוב אל המצווה הראשונה שציווה הבורא את האדם – פרו ורבו. הדבר כבר לא מובן מאליו ויש לדבר עליו, לחנך אליו, בכל גיל לפי יכולת ההבנה וההפנמה. גם במצב הנוכחי, כשעדיין ישנה הסללה ללימודים גבוהים, יש להבהיר כי הם לא העיקר. אחת ממטרות החינוך המרכזיות – הן החינוך הדתי והן החילוני – צריכה להיות חינוך לנישואין ולהקמת משפחה. זה אל"ף־בי"ת אנושי, ועוד יותר מזה אל"ף־בי"ת יהודי. זהו הקשר שלנו לנצח. לאבות אבותינו שמעולם לא ראינו ולצאצאי צאצאינו שאותם כבר לא נראה. רק על בסיס זה, המוצק והאיתן, תבוא שאיפת ההתקדמות המדעית וההשכלתית, כשהקריירה אינה סותרת את עצם החיים ועיקרם כפי שקבע הבורא.
***