לפני שנים לא רבות פרץ לשפה הציבורית שלנו מושג חדש־ישן - הממלכתיות. המונח לא היה חדש, אבל נטען במשמעות מחודשת. רנסנס של מושג בן־גוריוני, שהחליף את משמעותו המקורית.
בעידן שלנו מיותר להסביר על כוחה של מילה. השפה היא נשאית התודעה, היא מכוננת את המובן מאליו, יוצרת כל העת את המציאות שבה אנו חיים ומכתיבה, באמצעות גבולות השיח, את גבולותיה. אז כהיום, הייתה הממלכתיות פרי יצירה פוליטית מובהקת ולא תמימה. אבל בשבוע האחרון ראינו קפיצת מדרגה - הממלכתיות יצאה מהארון. כבר שנים היא משמשת כלי פוליטי, אבל מעכשיו זה רשמי. הממלכתיות הפכה למפלגה.
כדי להבין את גודל המהפך המושגי של הממלכתיות החדשה הזו, צריך לחזור לבן־גוריון. כשהאחרון טבע את המושג "ממלכתיות" עם הקמת המדינה, הייתה בו קריאה נחושה להתאחד סביב המדינה הצעירה ומוסדותיה. חינוך ממלכתי התפרש כחינוך אחיד, מטעם המדינה, המטפח ערכים כמו התיישבות, ביטחון וקיבוץ גלויות. צבא ממלכתי ביטא את הנאמנות למדינה ולכלל ולא לארגונים צבאיים המייצגים קבוצות, וכך בתחומים נוספים. הציבור הדתי־לאומי בהנהגת הרב צבי יהודה קוק הוסיף לתזה הממלכתית־מדינית הזו ממד תיאולוגי. הממלכתיות (במלעיל) נובעת מ"הממליך מלכים ולו המלוכה". המדינה ומוסדותיה מקבלים משמעות כמייצגים של התחייה הלאומית, של כנסת ישראל החוזרת לחיים ומקימה שכינה מעפר. הממלכתיות, הן זו של בן־גוריון והן זו של הרב צבי יהודה, עם כל השוני העמוק ביניהן, מבטאות מסד משותף. שתיהן מייחסות למוסדות המדינה ערך רב בשל היותם מייצגים את העם, את רוחו, תרבותו, ערכיו וצרכיו.
והנה בעשור האחרון הממלכתיות שינתה את פניה. בניגוד לכלל התלמודי, תוכה נזרק וקליפתה מתנוססת בראש כל חוצות.
הממלכתיות החדשה נפוצה בשיח הציבורי בשלושה הקשרים: ממלכתיות כניטרליות - קבלת החלטות מקצועיות במנותק מפוזיציה ערכית או פוליטית; ממלכתיות כמסר מאחד - שהרי מוסדות המדינה מייצגים את כלל האזרחים; וממלכתיות כנימוסין - שמירה על סגנון מכבד ומאופק ביחס למוסדות המדינה הרשמיים.
אם כל חטאת היא הניטרליות. מהפך מלא מהמושג הבן־גוריוני. מוסדות המדינה במשטרים דמוקרטיים אינם אמורים להיות ניטרליים, אלא לייצג את עמדת הרוב ביחס לשאלות המדיניות שעל סדר היום הציבורי. זוהי לא רק זכותם, אלא חובתם, ודווקא בדרך הזו הופכים מוסדות המדינה לגורם מאחד: לא בכך שהם מאפסים את הערכים והמחלוקות הקיימים בציבור, אלא ביכולת שלהם להעמיד מכנה משותף שרוב האזרחים מזדהים איתו ומיוצגים על ידו. והמכנה המשותף הזה הוא הדבר שאנו מחויבים בכבודו. ואשר לנימוסים, תמיד נכון לשמור על נימוסים טובים מול כל אדם וקבוצה, אבל אין להם קשר למושג הממלכתיות. טוב לכבד פקיד ממשלתי כשם שטוב לכבד פקידת בנק, מוכר בקיוסק השכונתי וכל אדם אחר. אין הילת כבוד מיוחדת לפרקליט, שופט, שר או חבר כנסת, פרט לעובדה שהם מייצגים את הציבור הגדול מסך חלקיו, את הכלל.
התוצאה של הממלכתיות החדשה הרסנית מאוד. בשלב הראשון היא מרוקנת מהשיח הציבורי והפוליטי את הערכים הלאומיים, הופכת אותו לשיח שטוח וריקני וממצבת את הממשלה כתאגיד עירוני הנדרש לתת למקומיים שירותים אזרחיים בלבד.
השלב השני חמור יותר. אוסף הסיסמאות החלולות והשקט הניטרלי מאפשרים לפקידי הממשלה להוביל את האג'נדה הפרטית שלהם באין מפריע. בחסות הממלכתיות והשוויון, מתעצבת ומתעצמת מדיניות אזרחית פוסט־ציונית שעלולה להשיב את מכורתנו להיות ארץ נוי אביונה שבה למלכה אין בית, למלך אין כתר. אל תיתנו לבגדי המלך החדשים הללו להטעות אתכם. תהיו ממלכתיים אמיתיים, שומרי הסף הנאמנים של הממלכה.
הכותב הוא חבר הכנסת לשעבר מטעם תנועת הליכוד ונבחר בפריימריז לייצוג מחוז ירושלים
***