מי שמחפש דוגמה חיה, מוחשית ואקטואלית לכך שבטלה מביאה לידי שיעמום ובסופו של דבר לחטא - כדאי שיקפוץ אל מעוזי ה"קנאים" בירושלים ובבית שמש בימים שבין י' באב לא' באלול.
בשבוע שעבר סקרנו כאן בהרחבה את הביקורת שהשמיעו גדולי ישראל בכל הדורות נגד חופשת הקיץ בישיבות ("וואס איז דוס 'בין הזמנים'? אולי תעשו גם חופש מתפילה?"), והזכרנו בעיקר את חששם מסכנות רוחניות וגשמיות האורבות לבני התורה מחוץ לבית המדרש.
אבל באווירת הרִיק המתפתחת לעיתים בקרב צעירים חרדים, ובדרכים המפוקפקות שלהם למלא את החלל, לכאורה בשם שמיים - טרם נגענו.
אחד הביטויים הבולטים של התופעה הוא ההפגנות הסוערות סביב נושאים דתיים, שבאורח פלא מתרחשות בדרך כלל בימי פגרות הקיץ והחגים בישיבות – כאילו שבאמצע הזמן אין לא חוק גיוס, לא חילולי שבת, לא פגיעה בקברי קדמונים ולא עבודות תשתית ברכבת הקלה.
השבוע היה זה המאבק האלים נגד הכוונה לנתח את גופתו של הילד בן הארבע שנחנק למוות בידי דודו - ככל הנראה אדם הלוקה בנפשו - בשבת שעברה בירושלים. אם בימים שבשגרה משתתפים במחאות הללו כמה עשרות קנאים לדבר, פעילים קיצוניים מחוגי העדה החרדית שהנושא בוער בעצמותיהם, וההפגנות מתקיימות בריכוזי קהילותיהם בלבד - הרי בתשרי, בניסן ובאב מצטרפים אליהם לפתע עוד מאות, לעיתים אף אלפים, שיוצאים לרחובות בכל הארץ - במקרה הטוב לאות הזדהות עם המאבק, אך פעמים רבות כמפלט מהשיעמום ומתוך חיפוש אחר ריגושים חדשים, קצת אקשן.
ביום ראשון האחרון הם זכו לגושפנקא רבנית, כששניים ממנהיגי הפלג הליטאי הירושלמי הורו ל"רבבות בני התורה" לצאת ל"הפגנות זעם נגד חילול כבוד המת" ו"להתכונן למאבק נחוש ובלתי מתפשר" ב"מערכה אדירה שתזעזע את אמות הסיפים". הודעה מיוחדת שהופצה לתקשורת על ידי פעילי הפלג ויועדה בעיקר לאוזניהם של "כל המצקצקים ומקררי האמבטיות" הזכירה כי "המאבק נגד ניתוחי מתים מעולם לא היה נחלתם של ה'קנאים' בלבד, אלא של כל רובדי הציבור התורני בארץ ישראל", וכי "כל גדולי ישראל בכל הדורות האחרונים" תמכו בו ואף השתתפו בעצמם בהפגנות. מארגני המחאה הוסיפו ועקצו את הרוב החרדי המתון וטענו כי "העיוות ההיסטורי וההימנעות מהפגנות באופן גורף, כביכול מדובר בחלק מג' העבירות החמורות, הוא מחדל פרטי של הציבורים שקידשו את ממלכתיות המגזר החרדי ויהי מה".
בסופו של דבר נמנעה הנתיחה בהתערבות בג"ץ – לא לפני שהמוחים כילו את חמתם על עצים ועל אבנים ופרקו את זעמם על נהגים תמימים שנקרו בדרכם ועל כלים הנדסיים שהושחתו על ידם באתר עבודות הרכבת. מעומס האקשן, מן הסתם שכחו שם על מה מפגינים היום. קורה.
הראשונים לנתח
אז מה באמת חשבו "כל גדולי ישראל" על ניתוחי מתים במקרים מעין אלה? אלמלא אותו בין הזמנים השנוי במחלוקת, אולי המפגינים היו צוללים בעצמם אל עומקה של הסוגיה. אנו לא נתיימר להקיף את דעות הפוסקים כולם, אך הנה לקט קצר.
עיקר העיסוק בנושא הרגיש אומנם מתייחס לנתיחה לשם לימוד ומחקר שעשויים להביא להצלת חיים, וככל הידוע הראשון לדון בו היה בעל הנודע ביהודה באמצע המאה ה־18, לפני כמעט שלוש מאות שנה. תחת הערך "ניתוח מתים" סקר הרב פרופ' אברהם שטינברג באנציקלופדיה הלכתית רפואית את הרקע ההיסטורי לאיסור האתי על נתיחת גופות בתרבויות שונות, ובפרט את העמדה היהודית המסורתית בנושא, וכן את ההיתרים שניתנו לכך עם התפתחות ההלכה. כמו בהרבה תחומים אחרים, גם כאן, מתברר, היא לא קפאה על השמרים, אלא הייתה אור לגויים באימוץ שיקולים נוספים והבאתם בחשבון בתוך הפסיקה הדתית. וכך, כפי שמעיר שטינברג, "חכמי התלמוד היו בין הראשונים בהיסטוריה האנושית שניתחו גוויות של בני אדם כדי ללמוד מהם פרטים רפואיים שיש להם השלכות הלכתיות", ולעומתם "הנצרות הקדומה נחשבת כגורם העיקרי למניעת התפתחות מדע האנטומיה, עקב התנגדותה החריפה לכל ביתור של גוויות בני אדם".
בהמשך מרחיב הרב הפרופסור על ניתוחי מתים לצורך מחקר מדעי, ורפואי בפרט, ומציין כי רק במאה ה־20 תפסה הסוגיה מקום נרחב ביותר בדיון ההלכתי והציבורי במרכזים היהודיים השונים בעולם. בשנת תש"ז, ערב הקמת המדינה, בעת הייסוד בפועל של הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, פנו ראשיה לרבנות הראשית לישראל בבקשה כי תכריע בנושא. הרב הראשי דאז, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הוביל דיון בהיבטים השונים של הסוגיה, ולעניין נתיחת גופות לצורך רפואה משפטית פסק כי היא תותר רק אם לא היה אפשר לקבוע בוודאות את סיבת המוות בחיים, ובתנאי שהדבר יאושר בכתב על ידי שלושה רופאים. כעשרים שנה לאחר מכן, בכ"ט בניסן תשכ"ז, קיבלה מועצת הרבנות החלטה כי יש להתנות זאת גם בהסכמה מפורשת של המת או של בני משפחתו לנתיחה – אחרת היא "מהווה כפייה לעבור על הדת".
"כאשר רוצח עומד למשפט, וכדי להביאו לדין ולעונש, או לחלופין כדי לזכותו מאשמת רצח, יש צורך בנתיחת הנרצח לבירור סיבת מותו - יש מי שאסר לנתח את הנרצח אף אם על פי החוק אפשר להעניש את הרוצח רק לאחר נתיחת הנרצח, אך רוב הפוסקים מתירים", סיכם הרב פרופ' שטינברג את סקירתו. "יש מי שכתב שאם על ידי ניתוח הנרצח יביא הדבר להוצאתו להורג של הרוצח - מותר, אבל אם העונש שיגיע לרוצח הוא רק מאסר, אין היתר לנוול את הנרצח; ויש מי שהתיר לנתח כל מת שמותו היה בלתי טבעי ויכולה להיות לכך משמעות משפטית למת או ליורשיו". נפקא מינה נוספת שיכולה להיות לקביעת סיבת המוות היא לצרכים ממוניים, כגון בתביעות נזיקין או ביטוח, ופוסקים רבים התירו נתיחה גם לשם כך, בין היתר משום ש"ניתוח זה הוא לטובתו של המת ולכבודו".
הרב אליעזר יהודה ולדנברג, מחבר שו"ת ציץ אליעזר, מחשובי הפוסקים בדורות האחרונים בנושאי רפואה והלכה, דן גם במקרה כמו זה המצער שאירע בשבוע שעבר, ובחלק ד' של ספרו, סימן י"ד, קבע: "פתיחת גופות לצורכי פתולוגיה במקרה שלא ידועה סיבת המוות, והדבר נוגע לגבי עונשין, לדעת אם להפשיע או לא - יש להתיר". והנה אנקדוטה לא לגמרי בלתי־רלוונטית: בנו של הפוסק הגדול, הרב שמחה בונם ולדנברג, היה רב בירושלים מטעם העדה החרדית - זו שאנשיה מובילים את המאבק נגד יישום פסיקת האב.
קובי נחשוני הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet ו'ידיעות אחרונות'
לתגובות: [email protected]
***