אני ממליץ לגדי איזנקוט, הכוכב העולה של הפוליטיקה הישראלית לשבועיים-שלושה הקרובים, לזכור עובדה סטטיסטית מוכחת: כל הרמטכ"לים שפנו לפוליטיקה אחרי שהשתחררו, התיימרו להגיע לצמרת ההנהגה, וסיימו ככישלון פוליטי.
גם אלו שנראה כאילו הצליחו רגעית בחיים הפוליטיים, שמם לא נרשם בהיסטוריה כהצלחה מסחררת. ככה זה כשלוקחים עב"מים וזורקים אותם לחיים הפוליטיים.
ואלה תולדות הרמטכ"לים של צה"ל לפי סדר כהונתם שהלכו לשדה הפוליטי אחרי שפשטו מדים – כמחצית מראשי המטה הכללי לדורותיו.
יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל, המפקד האמיתי של מלחמת העצמאות (הרמטכ"ל יעקב דורי היה חולה רוב תקופת המלחמה), נחשב לאורך שנים כתקווה הגדולה של מדינת ישראל. כבר בשנות החמישים קיווה בן-גוריון שידין ייכנס לפוליטיקה, ואולי אפילו יהיה יורשו.
כשידין נכנס לפוליטיקה בסערה בשנת תשל"ז, לפני הבחירות לכנסת התשיעית, והקים את מפלגת ד"ש (המפלגה הדמוקרטית לשינוי), הוא זכה ב-15 מנדטים – המפלגה השלישית בגודלה בכנסת – שהתפרקה והתפוררה שנה אחרי הבחירות. יגאל ידין, אלוף מלחמת העצמאות, נחשב לאחד הכישלונות הפוליטיים המהדהדים בהיסטוריה הפוליטית הישראלית.
הרמטכ"ל הרביעי, משה דיין, גיבור ניצחון מבצע סיני, כיהן תקופה קצרה בשנות השישים כשר החקלאות, והחותם היחיד שהותיר היה כישלונו בפיתוח זן של עגבניות קטנטנות מסוג 'מונימייקר'. ערב מלחמת ששת הימים, שעה שצה"ל כבר היה דרוך ומוכן למערכה, הצטרף לממשלה כשר הביטחון וגנב לראש הממשלה אשכול ולרמטכ"ל רבין את תהילת הניצחון. הוא התגלה ככישלון ביטחוני שש שנים אח"כ, כשר הביטחון במלחמת יום הכיפורים, והיה נשאר בתודעה ככישלון מוחלט אלמלא מנחם בגין שלף אותו בחזרה לתפקיד שר החוץ בתהליך השלום עם מצרים, ובכך הציל מעט מיוקרתו.
יצחק רבין, רמטכ"ל הניצחון של מלחמת ששת הימים, הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. בלי להתייחס לעמדותיו הפוליטיות ולתהליכים המדיניים שהוביל, הוא הרמטכ"ל היחיד שכיהן פעמיים כראש הממשלה, והצליח להטביע חותם משמעותי על ההיסטוריה הישראלית אחרי תקופת רמטכ"ליותו.
למרות זאת, כהונתו הראשונה כראש ממשלה היתה כהונה כושלת, לא מעט בגלל שהגיע לתפקיד הרם אחרי שכיהן כשר זוטר (שר העבודה) משך חודשיים בקושי, לא פרק הזמן הנדרש ללמוד מה זה עבודת ממשלה. רק אחרי שיצא למדבר האופוזיציוני, ומשם לתפקיד שר ביטחון, קיבל את הניסיון הדרוש לתפקיד ראש הממשלה.
מחליפו חיים בר-לב, מהבולטים במפקדי השיריון בצה"ל בשנות השישים, רמטכ"ל מוצלח במלחמת ההתשה ומי שנשלח להציל את חזית הדרום במלחמת יום-הכיפורים, היה שר בינוני, לא מרשים, הן כשר המסחר והתעשיה והן כשר המשטרה. לא התבלט בפוליטיקה, הסתבך בפליטת פה לא מוצלחת ("אם הם לא היו גרים בבית הדסה, הם לא היו נהרגים שם"), סיים את חייו כשגריר ישראל ברוסיה, ונשתכח מלב.
כמוהו מוטה גור, הרמטכ"ל ששיקם את צה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים, רמטכ"ל מבצע יונתן, שהצטרף לחיים הפוליטיים בשאיפה להיות ראש הממשלה, הסתבך בפליטת פה בעייתית ("נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים", כלפי עדות המזרח תומכי הליכוד), וכיהן כשר בריאות בשנות השמונים. בתחילת שנות השמונים עוד השתעשע ברעיון להתמודד על ראשות מפלגת העבודה מול יצחק רבין ושמעון פרס גם יחד.
אחרי בחירות 1992 היה המועמד הטבעי לתפקיד שר הביטחון בממשלת רבין, אבל רבין העדיף להחזיק את התיק בעצמו, ואת מוטה מינה לסגן שר הביטחון עם סמכויות מועטות, בעיקר בתחום הטיפול בהתנחלויות. מוטה הלך לעולמו ממחלת הסרטן בקיץ תשנ"ה, 1995, כשמעמדו הפרלמנטרי בשפל מוחלט.
רפאל איתן, רפול, מהמפקדים המיתולוגים של הצנחנים, הרמטכ"ל הראשון מהצד הימני של המפה הפוליטית, הצטרף לפוליטיקה פחות משנה אחרי שהשתחרר. תחילה בבחירות לכנסת ה-11 בשותפות עם מפלגת 'התחיה', ובהמשך במפלגת 'צומת' העצמאית, שהיתה הפתעת בחירות 1992 עם שבעת הח"כים האלמונים, שאחד מהם עתיד להתגלות בהמשך כעבריין ומרגל איראני (גונן שגב), והשני, אלכס גולדפרב, חשמלאי אלמוני מאשקלון, שערק לטובת תמיכה בהסכם אוסלו תמורת תפקיד סגן שר עם רכב 'מיצובישי'. 'צומת' המטאורית התפוררה, רפול התמזג בליכוד, כיהן כשר חקלאות ואיכות סביבה, וגם הוא סיים את חייו הפוליטיים בלי שהותיר חותם משמעותי.
לרמטכ"ל ה-13 דן שומרון היתה הרפתקה פוליטית קצרה כשהיה ממקימי מפלגת 'הדרך השלישית' בשנת 1995, כמחאה נגד מדיניותו של יצחק רבין בנושא הפלשתיני. הוא אפילו לא הגיע לכנסת, כי בסופו של דבר בהתמודדות על ראשות המפלגה גבר עליו האיש ששומרון כרמטכ"ל אפילו לא מצא לנכון להעניק לו דרגת אלוף – תא"ל (מיל') אביגדור קהלני.
אהוד ברק, הרמטכ"ל השני שהגיע לתפקיד ראש הממשלה עם תקווה מרקיעת שחקים של 'שחר של יום חדש' אחרי שהביס את נתניהו, זכור עד היום כראש הממשלה הגרוע ביותר בהיסטוריה הישראלית, כזה שהסכים לוויתורים חסרי תקדים בהיסטוריה המדינית הישראלית כדי להביא שלום ובפועל הביא מלחמה (מלחמת אוסלו). ההתפתחויות הפוליטיות בשנים האחרונות מוכיחות עד כמה אף אחד לא מתגעגע אליו.
אמנון שחק, הקצין המרשים גבה הקומה והכריזמה, קרא תיגר על ראש הממשלה נתניהו עם שיחרורו מצה"ל, מיצב את עצמו כיחיד שמסוגל להחליף את נתניהו וכמי שיחזיר לאזרחי ישראל את 'החיוך', הקים את מפלגת המרכז רוויית הגנרלים והכוכבים הפוליטיים שכולם נאספו תחת דגל 'רק לא ביבי', וסיים את הקריירה הפוליטית כשר זוטר במשרדי התיירות והתחבורה.
שאול מופז, מחליפו של שחק, התחיל גם הוא את הקריירה הפוליטית שלו בסערה, בתפקיד שר הביטחון בממשלת שרון. את לעג הציבור קנה ביושר כשפרש מהליכוד והצטרף ל'קדימה' עם הקמתה, שעה שבצנרת הדואר עוד עשו דרכם המכתבים שכתב למתפקדי הליכוד, ובו המשפט "כשאני צריך לבחור, בין הדרך לאיש, בחרתי בדרך. הליכוד הוא ביתי ובית לא עוזבים". לראשות מפלגת 'קדימה' נבחר אחרי שזאת כבר לא היתה מפלגת שלטון, והביא אותה בבחירות 2013 לשני מנדטים ששלחו אותו הביתה בבושת פנים.
בוגי יעלון, בשלב מסויים תקווה אמיתית של הימין, יושב היום בביתו ורואה איך כל יריביו הפוליטיים מכל הכיוונים ממשיכים לחגוג במערכת. כמוהו גם גבי אשכנזי.
את בני גנץ עוד קשה לסכם. מסתבר שבקומבינות פוליטיות דווקא כוחו רב – ובניגוד לכל קודמיו כנראה שיש לו יותר מזל משכל. אבל הסיכוי שלו אחרי הבחירות להנהיג את המדינה או אפילו להישאר שר הביטחון לא ממש גבוהים.
אני משער שגורלו של איזנקוט יהיה גם הוא כגורל כל שאר קודמיו. אפילו המזל של בני גנץ לא נדבק בו.
---
חגי הוברמן הוא עורך השבועון "מצב הרוח"