דב גלושטיין לצד בתו, בבית החולים
דב גלושטיין לצד בתו, בבית החוליםצילום: דוברות הדסה

במחלקה לכירורגיית ילדים שבמרכז הרפואי הדסה עין כרם, נפרדו דב גלושטיין ובני משפחתו מצוות האחיות, הרופאות והרופאים, לאחר שהבת שני ששרדה את תאונת הדרכים הקשה ליד קניון 'רב שפע' בשבוע שעבר, שוחררה מבית החולים.

דב גלושטיין, איבד את בנותיו שרה וחנה ואת שושנה רעייתו שהייתה בהריון מתקדם בתאונה הקטלנית והמשיך ללוות במוסד הרפואי בת נוספת.

"שני בת ה-5 נדרסה על ידי האוטובוס ונלכדה מתחתיו. היא זחלה בכוחותיה למרות שנפגעה ויצאה לבד, ולא הבינה מה קרה והיכן המשפחה שלה. גיבורה אמיתית שלנו", סיפר.

בשל פגיעה אורתופדית טופלה שני על ידי ד"ר נחום סימנובסקי וד"ר מיכאל זיידמן, צוות מנתחים אורתופדיים מהדסה עין כרם והמרדימים ד"ר מרים ראושנבך, מומחית בהרדמת ילדים וד"ר חטיב בהא אלדין.

גלושטיין ביקש להודות לצוות הרפואי: ""הודות רבות למנהלי המחלקות והפרופסורים הרבים שקידמו את פנינו
בבואנו לייעוץ ולאחר מכן טיפול, במסירות נפלאה. לצוות המחלקה, רופאי ורופאות הילדים, האחיות וכל הצוות, איש איש שלא ניתן לפרטם כי רבים הם, ברכתנו שימשיכו להועיל ולסייע תמיד לכל הבאים בשערי בית החולים".

מוטי גלושטיין בראיון בערוץ 7ערוץ 7

מוטי גלושטיין, גיסה של שושנה ז"ל שנהרגה עם שתי בנותיה באסון האוטובוס בירושלים, היה נוכח באירוע הטראגי. בראיון לערוץ 7 הוא חזר לרגעים הקשים ולפני הכול מודה על הנס שהיה כרוך בטרגדיה, כשנמנעה פגיעה בהרבה יותר עוברים ושבים.

"אנחנו עסוקים באסון הזה, טרגדיה בלתי נתפסת ברמת הפרט והמשפחה ועם ישראל, זה דבר בלתי נתפס, אבל שוכחים להודות על הנס. כגודל האסון פי כמה היה גודל הניסים ברמה בלתי נתפסת", הוא אומר.

"בלי להיכנס לזוועות שהיו שם, באותה מידה האירוע שהסתיים כך יכול היה להסתיים בפי עשרה הרוגים. מדובר בשעה שבה המקום הומה אדם, שעת ערב, ובאותו רגע היו לפחות מאה אנשים בתחנת האוטובוס והכניסה. היו לנו שניות של חסד שבהן היו רבים שהצליחו לברוח. הטרגדיה נוראית, אבל גודל הנס גם הוא בלתי נתפס".

גלושטיין מספר כיצד האוטובוס חלף סנטימטרים ממנו. הוא עצמו נחבל באופן קל ביותר מעמוד חשמל סמוך וזרמי חשמל שהיו במקום, "קיבלנו את החיים במתנה. אין ספק", הוא אומר.

כאיש מד"א בעצמו, המודע היטב לגודל האירוע, התקשר מוטי למד"א בקריאה לעזרה תוך שהוא מבין שגיסתו ואחייניתו כבר אינה בין החיים ובעודו חושש לחיי בתו שלו. "בשלב הראשון אני מנסה להבין מה קורה. האם מדובר באירוע פח"ע. אנחנו אמנם עוברים הרבה הכשרות ובאזור ירושלים אנחנו די מנוסים לצערינו באירועים מהסוג הזה, אבל קודם כל צריך להבין אם יש משהו שעוד מחכה לנו ואנחנו לא יודעים עליו. מאוד קשה להתנתק כדי לקבל תמונת מצב אם מדבור בתאונה, באירוע מתגלגל או במשהו נוסף".

"באירוע הזה לא הגעתי כאיש מד"א. אני חלק מהאירוע כאזרח ומשפחה. יצאנו אחרי שלא נפגשנו הרבה זמן, וברגע אחד אתה מחליף כובעים, הייתי שם איש מד"א, איש קצין העיר, איש מז"פ, הייתי צריך להתעסק בכל המורכבויות מ-א' ועד ת'", אומר גלושטיין ומספר על התחושה ברגעים הקשים שאם ייכנס לטראומה לא יהיה בכך כדי לסייע לנפגעים ולמתן מענה לאירוע. "קל להגיד את זה אבל קשה ליישם".

לחצו כאן כדי לסייע למשפחת גלושטיין

"לקח לי 10-20 שניות להבין מה אני רואה ולהבין שהסיבה ששרדתי היא כדי למנוע נזק גדול יותר ולעזור לאנשים. אנחנו לא יודעים חשבונות שמים. באותה מידה שהקב"ה החליט ששושי לא תהיה איתנו הוא נתן לי את אשתי היקרה והילדים שלי במתנה, למרות שעמדנו באותה נקודה. היינו שם יחד בטווח של שלושה מטרים", הוא אומר.

על השניות שבהן האוטובוס הגיע אל התחנה, מספר מוטי כיצד עמד עם בנו סמוך לשפת הכביש על המדרכה. "שמעתי פחים שזזים, חשבתי שזו עוד הפגנה, סובבתי את הראש וקלטתי אוטובוס לכיוון שלנו. באינסטינקט הסתכלתי מה קו הנסיעה שלו. לא ידעתי אם יש או אין נהג, כל התסריטים רצו לי בראש בתוך שנייה. זזתי אחורה וצרחתי 'תברחו'. הוא חצה בינינו את הקו לכיוון התחנה... אתה מתעורר לשקט הזה, מנסה להבין מי נגד מי ולפעול".

מוטי מספר על שושי ז"ל ש"הייתה אדם שכל מה שאגיד יגמד את האישיות שלה. זה ממש דודי ירד לגנו ללקוט שושנים, הוא ירד ללקוט אותה. אין לנו הסבר אחר. היא תמיד הייתה חושבת על האחר" הוא אומר ומספר כ דקות לפני הטרגדיה עבר אמבולנס במקום, שושי עצרה לרגע, עצמה עיניים ואמרה פרק תהילים, "כי אם עובר אמבולנס כנראה מישהו צריך עזרה. זה היה האדם. כשאני חושב על משהו לעילוי נשמתה זה הציווי שלא לעצור את החיים".

מוטי היה גם מי שנאלץ להודיע לאחיו על מות רעייתו ובנותיו. "הוא היה באזור. הייתי צריך להודיע לו לפני שהכול ירוץ ברשתות. הוא שאל אותי אם יש מה לעשות, אמרתי לו שאין, וברגע שהוא הבין שאין מה לעשות הוא אמר שצריך לטפל עכשיו בשני (הילדה שנפצע קשה) ובילדים ונכנס למוד של פעולה. רק הקב"ה יכול לתת כוחות נפש שכאלה".