כשראש הישיבה נלקח בפתע, בעיצומם של ימי בין הזמנים, בהם בוגריו הרבים נופשים עם בני משפחתם אי-שם, אז חלקם לא מצליחים להגיע, וחלקם כן מצליחים להגיע הישר משם אבל לא בהופעה שמתאימה להלוויה, וכך קרה גם לי ונאלצתי להגיע להלוויה בנעלי קרוקס הישר מהחופשה עם בני המשפחה.
אם כך גלגלה לידי ההשגחה, אמרתי לעצמי, כנראה שסוד גדול יש כאן, להיפרד כך ממורנו הרב הלל זצ"ל.
במוסדות מורשה, הטמיע הרב הלל את הקשר אל הקודש על ידי יראה מגשת אליו. תלמידי הכיתות הנמוכות לא הורשו להיכנס אל בית המדרש עד אשר יעמדו יותר על דעתם. את ספר אורות אסור היה לפתוח לפני כיתה י"ב (שיעור ד' בלשון תלמידי הישיבה הקטנה). ממש כמשה רבנו שמבקש לסור ולהתקרב לסנה, אך מצווה להמתין ולהסיר קודם את נעליו.
כך גם היה עם הרב הלל, לא היינו מלהגים איתו על דא ועל הא, אלא פונים אליו רק בעניינים חשובים, ולאחר מחשבה מה אומרים ואיך אומרים.
אבל פן נוסף ישנו להשלת הנעליים. הרב הלל עצמו היה נועל נעלי ספורט בהירות, ולא נעלי עור כהות כמקובל אצל רבנים.
אינני יודע מה היא הסיבה לכך, אבל רגילותו זו תמיד השתלבה יפה בעיני בדמותו הנמרצת ונכונה לכל משימה - העברת שיעור או מסע קניות להשלמת ציוד למטבח הישיבה, בלי להתחשב מדי אם זה נראה טוב ומכובד, או דווקא לא כל כך.
כהני המקדש זריזים הם ויחפים הם, וכך גם היה הרב הלל, זריז ונמרץ, עושה דברים לשם פעלם ומשיל מעצמו את נעלי הגינונים.
וכך גם הסתלק מאיתנו בפתע, הרבה לפני שמישהו יצליח לחשוב ולממש את הרעיון ממנו חשש כל כך-לארגן לו ערב הוקרה...