אני אוהב את זה שהתנ"ך מפרט איך מגיעים לאנשהו. אין הרבה פירוטים כאלה, אבל כשיש - זה ממש עוזר לנו להבין את המיקום, ואם אתה גם בתצפית שרואה את כל הדרך, בכלל יש תחושה שהנה, הארץ הזאת נשארה אותו דבר.
ממש בתחילת הפרשה משה משאיר לנו משימה שצריכה לקרות בהר גריזים ובהר עיבל. איפה הם נמצאים?
הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה, מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה. בואו ניסע לאלון מורה - ולעלות להר כביר, לתצפית הכי יפה בשומרון (ויש תחרות קשה).
הר כביר הוא אכן, כביר. מבט צפונה, מאות מטרים מתחת - נחל תרצה. היופי המסנוור הזה גרם אפילו לשלמה המלך לכתוב בשיר השירים יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה. הואדי הרחב שלו יכול להוביל אותך בבטחה מבקעת הירדן עד למרגלות שכם, ואחר כך גם עד נתניה. בתנ"כית קוראים לדרך הזאת: דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ - כי כמו השמש היא הולכת ממזרח למערב. בישראלית - כביש 57, מסרו לו ד"ש בפעם הבאה שתיסעו נניח בצומת בית ליד.
כשמפנים את המבט שמאלה ומערבה - רואים את מורדותיו של הר עיבל, וחדי עין שגם יודעים לאן להסתכל יבחינו במזבח שבנה יהושע, ממש מול כביש הכניסה לארץ - והתורה שכתובה על האבנים, כמו שלט ברוכים הבאים.
מה שחזק זה שגם האבות, אברהם ויעקב, נכנסו לארץ מאותה הדרך, בבואם מחרן. רגע לפני שיעקב נכנס לארץ בדרך מבוא השמש, הוא נאבק באיש כל הלילה עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר, וכשהוא נכנס לארץ - וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ.
-
המילה אוריינטציה ("התכוונות") באה מלשון אוריינט – מזרח, כי בעולם העתיק (ולכן גם בעברית המקראית) מזרח זה קדימה, מערב זה אחורה, צפון זה שמאל ודרום זה ימין. האדם הקדמון עמד ופניו להתחלה, לזריחת השמש, מקור החיים והאנרגיה של העולם, ואומר לה תודה.
אבל זה רק בעיני מי שלא מאמין באלהים שמעל-לטבע. אצלנו היהודים הכל הפוך כמובן, ואצלנו השמש בעצמה משתחווה למישהו שלא רואים, מישהו שנמצא מעל הטבע, וברא את הטבע: 'מפני מה חמה יוצאה במזרח ושוקעת במערב? כדי ליתן שלום לקונה, שנאמר: וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים'. עם ישראל נכנס לארץ ומשתחווה לשכינה שבמערב.
הר כביר מחכה לכם עם גישה לרכב, מסלול היקפי קצר ונהדר, מצפה, המון צל וחניה.
אורי אוחיון הוא מורה דרך ומדריך טיולים (0503660007)