התחלת החיים הבוגרים בין כותלי הישיבה או המדרשה, בין ספרי הלימוד, המוסר, האמונה, וההלכה המפוארים של העולם היהודי היא בחירה דרמטית להמשך החיים.
זו אפשרות נקיה וטהורה להתרכז בעצמך, ולשאול מי אני, מה אני, ולאן אני הולך, לבנות את האישיות מההתחלה, ולקבוע יעד לחיים, בטרם יתחיל המירוץ האין סופי של החיים, לימודים, עבודה ומשפחה, המקשה להתפנות לחלק הרוחני שבנו, לנפש ולערכי הנצח.
על ה"איך" והקושי בישיבה:
בשנה הראשונה של הישיבה חווינו קושי. לאחר שנים רבות בתיכון שבהן מישהו חיצוני הכתיב לנו את סדרי הלימוד, חומר הלמידה, הבחינות והמסגרת, 'נזרקנו' לעולם שבו אנו נדרשים בעצמנו לבחור את חומר הלימוד, את הקצב, את החברותא, את הנושאים, את השעות שבהן נהיה בבית המדרש ועוד. שום דבר לא מוכתב מלמעלה אף שלכאורה יש מסגרת.
ההתמודדות בישיבה קשה מההתמודדות בצבא. בצבא מכתיבים את הזמנים ומתגמלים על כל הצלחה. בישיבה אין מסגרת. אין גם גמול. ואכן, היו לא מעט בחורים שהישיבה 'עברה מעל ראשם' והם לא לקחו ממנה צידה לחיים הארוכים. בחלוף שנים הישיבה לא מהווה עבורם נקודת כמיהה, זיכרון, יעד, שאיפה, ודאי לא עמוד ענן המדריכם בחיי היום יום.
עבר זמן רב בישיבה עד שיכולתי להשתחרר ממי שהייתי בתיכון. הנטיה הטבעית של האדם היא לא להשתנות, אדרבה, אדם מפחד להשתנות. הנטיה הזו מתעצמת כשנמצאים עמך אנשים מעברך, חבריך מהתיכון: אותם צחוקים, אותם מעשי נערות. אין רוממות, אין קדושה, אדם נשאר מה שהיה. מתסכל, מכיוון שהאדם הגיע לישיבה להיות משהו אחר, אך הוא לא מרגיש שום שינוי.
בשיעור א בכיתי בדמעות. ראיתי שאיני מתקדם, והישיבה עוברת עלי ללא שום תכלית. לא היה מי שיאמר לי כי עצם העובדה שבכיתי היא כשלעצמה התקדמות. הכאב מעיד על שינוי. אדם לא רואה שהוא מתפתח מכיוון שהוא חווה את התהליך עצמו. נוצרת אצלו תחושה של חוסר התקדמות. בני המשפחה מסביב מרגישים בהתפתחות ובשינוי, אך האדם מרגיש בהם פחות.
עשר עצות להתמודדות, וכיצד לקלוט מהרוח הגדולה בישיבה או במדרשה:
א. יש לבחור חברותות מתאימות שמשאירות את שיחות החולין מחוץ לבית המדרש.
ב. יש לקבוע סדר וקביעות. למשל, עד סוף זמן אלול לסיים מסכת. בזמן חורף, לקבוע יעד של סיום מסכת נוספת.
ג. סדר מוסר – לסיים את הספרים היסודיים ולחזור עליהם, מסילת ישרים לרמח"ל, אמונה ובטחון לחזון איש, שערי תשובה לרבינו יונה, ועוד. ללא יעדים הזמן 'בורח בין הידיים'.
הלימוד קשה והנטיה הטבעית היא לא להתאמץ, בודאי לא לחזור על הלימוד.
ד. לכל שיעור יש להצטייד בכלי כתיבה ולסכם. לא לתת לדברים הנאמרים להתפוגג.
ה. לא חייבים ללכת לחדר במנוחת הצהריים, אלו השעות שבית המדרש כמעט ריק, והיכולת לנסוק בהן היא יוצאת דופן. כשאדם פועל מעבר למקובל במסגרת, התחושה הממלאת אותו היא תחושה של הישג, וממנה שמחה אמיתית.
ו. כל ישיבה מפרסמת מעת לעת חוברת ובה חידושי התורה של תלמידיה. כדאי לכתוב בה. הכתיבה נותנת תחושה של התקדמות. כשלומדים ולא מביאים לידי ביטוי את הדברים בכתב, בחלוף הזמן התחושה היא שהדברים אבדו. הם לא באמת אבדו, אך העדר האפשרות לאחוז במשהו מוחשי – מתסכלת ומחלישה. הכתיבה, היצירה והתוצר מפצים על כך.
ז. נסו לכתוב את חוויותיכם בזמן אמת. לא ניתן להנציח את חוויות הנפש הנפלאות הללו אלא דרך הכתיבה. מה גם שכשאדם כותב הוא מביט על הדברים מהצד בעת התרחשותם. הדבר מאפשר פרספקטיבה ויכולת התמודדות טובה יותר עם אתגרי הזמן והמקום.
ח. פנו לנגר שיבנה עבורכם כוננית קטנה. הניחוה על השולחן מולכם, שקעו בה ועטפו עצמכם בתוכה. הניחו בה ש"ס ורמב"ם קטנים, ובכל פעם שהגמרא הנלמדת כסדר תפנה למקור אחר, פתחו את המקור בש"ס הקטן, למדו שם את הסוגיה, חיזרו משם לסוגיה הנלמדת, והמשיכו משם לטפס.
ט. הניחו בכוננית את ספר אורות התשובה ומוסר אביך, ואיש האמונה ועוד, ובשעת הלימוד החזיקו עפרון מחודד, ורשמו בספרים אלו את מחשבותיכם ואת הגיגיכם. עד היום כשאני מעיין בהערות שרשמתי בשנות הישיבה אני מתחבר חזרה. זהו מקור חיות מתמשך. מעיין נובע.
י. אינטרנט וסמרטפון, אני מקווה שאין קליטה במתחם הישיבה והמדרשה או שאוספים את המכשירים בבוקרו של יום, ולא 'מדשדשים' בשאלה אם להשאיר את הענין לבחירה החופשית שלכם. עד שהגעתם לכאן להתנתק – לא הגיוני שבידכם יהיה מכשיר שלא מאפשר זאת.
על ה"למה" שמכוחו אפשר לשאת כל "איך":
ככל שאדם ירשה לעצמו לקבל מהרוח הגדולה בישיבה, יהיו בידו זיכרונות מתוקים. בימי התשובה יהיה לו לאן לשוב. בימים נוראים יהיה לו למה לערוג. בבחינת "תינוק במעי אמו שמלמדין אותו כל התורה כולה, וכיון שבא לאויר העולם - בא מלאך ומשכחו כל התורה" (נידה ל).
אינו דומה אדם שלמד פעם ומתעורר אצלו געגוע למי שלא למד מעולם. כואב על אדם שאין לו זיכרונות. הוא מתפלל כל חייו ואומר והשיאנו, וטהרנו, וקדשנו במצוותיך, והוא מעולם לא חווה טהרה, קדושה והתעלות רוחנית.
בישיבה מצליחים להתפלל תפילת עמידה במשך כעשרים דקות ויותר מתוך ריכוז טוטאלי במילות התפילה. המחשבות לא מטיילות בכל העולם. הראב"ד כתב ספר בשם 'בעלי הנפש'. יש אנשים השולטים בנפשם, הם הבעלים עליה, ולא היא הגוררת אותם. בישיבה רגילים ל'חשבון נפש', מציאות שבה שוקלים כל מילה לפני אמירתה.
שולטים על המחשבה. אם עולה מחשבה לא ראויה מצליחים להסירה. לא זכורה לנו אלימות בישיבה, גם לא מילולית. אנשים שמכרו ספרים הותירו קופה קטנה לתשלום. היה שם כסף ואף אחד לא נגע בו, אפילו אם נותר שם כמה חודשים. זו עוצמה, זהו תהליך שלם, הדורש המון תשומת לב. אך אין מצע טוב מזה לצמיחה אישית.
זו אחריות גדולה מכיוון שהמטען שאדם טוען עצמו בישיבה אמור לשאת אותו, ואת משפחתו בע"ה. בצמתים החשובים, בקשיים, בהתלבטויות, במהמורות, ובאכזבות, אדם מגלה כמה הוא נזקק למטען הרוחני הזה, כמה הוא מהווה משענת, ועד כמה הוא משמש מצפן. אולי יחוש אדם שהוא נושא על גביו את התורה ואת לימודה, אך עם השנים יווכח שהיא היא הנושאת אותו על מאוויו ומשוגותיו.
הישיבה היא תמצית חיינו, היא הצור והמקור. בימי התשובה אנו אומרים "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי". אנו לא יכולים לשבת פיסית בבית ה' כל ימי חיינו, אך אנו יכולים להעצים את החוויה, כדי שתהיה לנו לפחות תחושה כי אנו יושבים בבית ה' כל ימי חיינו. כל דקה חשובה. ואנו עתידים חלילה ליתן את הדין על הזמן שלא ניצלנו. בהצלחה.
הכותב הוא מנהל אקדמי של הפקולטה למשפטים של הקריה האקדמית אונו בקמפוס ירושלים, מומחה לדיני משפחה וירושה, ומרצה במרכז אקדמי לב