הווריאנט התקשורתי

אם אינכם עוקבים באדיקות אחרי המספרים, כנראה שאינכם יודעים שבחודש יולי נפטרו בישראל לא פחות מ־414 ישראלים מקורונה. יתרה מזאת, כנראה שלא הייתם יודעים בכלל שהקורונה לא הלכה לשום מקום. מתחילת שנת 2022 נפטרו, נכון לכתיבת שורות אלה, 3,263 ישראלים. כשני שלישים מתוכם נפטרו במהלך גל האומיקרון, אך למעלה מאלף נפטרים איבדו את חייהם למגפה בתקופה שבה איש לא דיבר על קורונה, והציבור בכללותו חשב שהיא עברה מן העולם.

יש לא מעט סיבות לכך שאנחנו כמעט ולא שומעים יותר על מגפת הקורונה שעיצבה את חיינו בשנים האחרונות, החל משחיקת הציבור אחרי שנתיים קשות ועד לאינפלציה המאמירה שמקשה על חיי היומיום של כל אחד ואחד. אבל סיבה נוספת, ואולי החשובה ביותר, היא העובדה שהתקשורת החליטה להפסיק לסקר את הנושא. רבים יחשבו שהדבר נובע מכך שנושאים אחרים עלו לראש סדר היום הציבורי, אך אחרים יביאו הסבר אחר, מגובה בראיות לרוב: התקשורת החליטה להפסיק לסקר את המגפה משיקולים פוליטיים וכלכליים.

דוד דיסקין אינו איש תקשורת. הוא חוקר בטכניון בתחום האנרגיה. אך לאחר שנחשף לסיקור הקורונה בערוצי הטלוויזיה השונים, הבין שיש כאן בעיה. הוא החליט לנצל את יכולותיו כחוקר, והחל לחקור את אופן הסיקור התקשורתי של המגפה לאורך הגלים השונים. את המחקר שלו הפך לספר בשם 'המגפה התקשורתית', שמסקנתו המרכזית היא שהתקשורת סיקרה את הקורונה בצורה מגמתית מתוך מטרה לפגוע בנתניהו, ועל הדרך פגעה ביכולת להתמודד עם המגפה, ולמעשה סיכנה את הציבור.

העובדות לא בלבלו את התקשורת

"הדבר החשוב ביותר שצריך לפתוח איתו את הסוגיה הזאת הוא העובדה שבתחילת הדרך אף אחד לא ידע כלום. לא באמת יכולנו לחשוב בצורה ביקורתית, כי לאף אחד לא היה מידע על הקורונה. זה נגיף חדש, עם פרטים עלומים, והאווירה הציבורית הייתה של פחד גדול, ובצדק", אומר דיסקין בן ה־34 בריאיון ל'בשבע' בעקבות הספר החדש.

זאת בעצם התשתית של הטיית הסיקור לשיטתך?

"בהחלט. וצריך לומר, בתחילת הדרך לא רק הציבור הרחב לא ידע כלום והיה תלוי לחלוטין במידע שהגיע אליו מהתקשורת, גם לעיתונאים לא היה באמת מידע, כי לגופי הבריאות לא היה יותר מדי מה לספק. אז כשזה המצב, כצופה בחדשות - ובימים ההם זה בערך הדבר היחיד שיכולנו לעשות - אתה מאמין למה שאומרים לך".

שזה די מפתיע, בהתחשב בעובדה שהאמון הציבורי בעיתונאים לא גבוה במיוחד.

"נכון, אבל זה יותר בהקשרים פוליטיים. כאן אף אחד לא חשב שיש איזשהו קשר לפוליטיקה. יש מגפה, אנשים מתים בכל העולם, והיחידים שאיכשהו מצליחים להנגיש את המידע המאוד מבלבל הזה לציבור הם העיתונאים. אז הרוב המוחלט האמין. אל תשכח שגם הייתה נוכחות מכובדת של אנשי רפואה באולפנים. זה הוסיף להכול ממד רחב של אמינות ואובייקטיביות".

מבחינתו של דיסקין, הסדק הראשון בממד האמינות הגיע במהלך מחדל הבדיקות. כזכור, אי שם בתחילתו של הגל הראשון הגיעו דיווחים על כך שמדינת ישראל מסתבכת מאוד בתהליכי הבדיקה. הרבה תוצאות היו שגויות, ולפי הטענות נעשו מעט מדי בדיקות. בשלב ההוא, אומר דיסקין, הוא הבין שיש בעיה חמורה בסיקור.

"כולם דיברו על מחדל הבדיקות. בזה פתחו כל מהדורה, אין־ספור טורים נכתבו על זה, ואפילו ל'ארץ נהדרת' זה הגיע, עם החיקוי הידוע של יונית לוי. רציתי לראות אם זה באמת נכון. האם ישראל באמת נמצאת בבעיה בבדיקות, ואם כן למה. אז הלכתי לחפש נתונים בשורה של אתרים בינלאומיים שהציגו את המספרים. מסתבר שישראל הייתה בצמרת המדינות שעושות בדיקות. חוץ מדרום קוריאה ואיסלנד היינו מעל כולם", הוא אומר.

וכשאתה רואה את הנתונים האלה, מה זה גורם לך לחשוב?

"זה גורם לי בעיקר לשאול שאלות. ניסיתי להבין איך הטענות על מחדל הבדיקות מתיישרות עם המספרים שלפיהם אנחנו כמעט הכי טובים בעולם. לא מצאתי שום הסבר הגיוני, אז התחלתי לבדוק האם רק בנושא הזה יש חוסר התאמה בין הדיווחים למציאות. מסתבר שהיו עוד הרבה תחומים שבהם התקשורת דיווחה בצורה מעוותת על המציאות".

מכיוון שאני משוחד, כמי שסיקר את הקורונה מקרוב בשנתיים וחצי האחרונות, אשאל אותך כמתבונן מבחוץ. היה קו מרכזי לכל אותן הטעיות כביכול?

"כן. קודם כול, רבים מן הדיווחים היו נגועים באג'נדות אישיות של כמה מהכתבים. הכי בולט היה ערד ניר, עורך חדשות החוץ של חדשות 12, שממש הגיע למחוזות הכחשת המגפה. אבל רוב הדיווחים המוטים היו בקו אחר לגמרי. הקו היה להעביר תחושה לציבור שלממשלה יש את היכולת לשלוט בצורה מוחלטת על התפשטות המגפה, וזה למרות שאנחנו במצב חדש, שמאה שנה לא היה כמותו בעולם, וכשכל מדינה אחרת נמצאת גם כן בכאוס מוחלט. הדיווחים התקשורתיים בעצם איבדו את הענווה הבסיסית שצריכה להיות לכל אחד כשהוא ניצב בפני משהו בלתי מוכר. הם הסבירו שוב ושוב למה המדינה יכולה לעשות הרבה יותר ולנהל את המגפה בצורה מוחלטת, וכפועל יוצא מזה, היה את מי להאשים כשזה לא בדיוק עבד".

דיסקין מתאר תסכול עמוק שחווה באותם ימים. "זה היה מייאש. ישבתי מול המסך וידעתי שמה שמועבר לציבור לא נכון. אפילו את הדבר הבסיסי ביותר, כמו להראות טבלה, לא עשו. וזה היה בלתי נסבל. לצערי לא הייתה לי הפלטפורמה להציג את זה, ולכן החלטתי להוציא את הספר".

ההטיה בסיקור לא התרחשה רק במחדל הבדיקות, סבור דיסקין, אלא למעשה כמעט בכל תחום שהיה קשור לקורונה. במיוחד מדובר על ההתנהלות בנתב"ג, במערכת החינוך ומדיניות החיסונים, כשבכל המקרים צוירה ממשלת נתניהו-גנץ כמי שנכשלת במדיניותה.

לגבי נתב"ג ומערכת החינוך, הביקורת התקשורתית הייתה בדיוק הפוכה - שאנחנו עושים הרבה יותר ממה שצריך לעשות.

"נכון. בנתב"ג באמת היה מחדל, אבל הוא כנראה היה של התקשורת. כשהיה צריך לסגור כדי שהווריאנטים השונים לא ייכנסו לכאן, התקשורת זעקה והובילה מעין קמפיין 'למה סוגרים את נתב"ג'. כשהקמפיין עבד, ואיבדנו שליטה על הווריאנטים, כך שלסגירת נתב"ג כבר לא הייתה שום משמעות - הגיעו ביקורות בתקשורת 'למה לא סוגרים את נתב"ג'. זה ממש מה שהיה בווריאנט הבריטי: הטיעון התקשורתי היה שבגלל הבחירות במרץ 21' נתניהו החליט לא לסגור את נתב"ג ולמעשה אפשר את כניסת הווריאנט, שהשתלט מהר מאוד על התחלואה בארץ. אלא מה? הווריאנט הבריטי התפתח בכלל באוקטובר 20', והתגלה במקרה חודש וחצי אחר כך, כשבכל העולם הוא כבר השתלט. כשהתקשורת טענה שלא סוגרים את נתב"ג בגלל הבחירות, זה היה אחרי שהווריאנט כבר השתלט על כל העולם והיה נפוץ גם בישראל. זה לא באמת היה יעיל במיוחד בשלב ההוא לסגור את נתב"ג מפניו".

מי שמקשיב לך עלול לחשוב ששום ביקורת לא הייתה נכונה, וממשלת נתניהו התנהלה ללא שגיאות. זה רחוק מאוד מלהיות נכון.

"בוודאי. היו טעויות והיה אפשר לעשות דברים הרבה יותר טוב, כולל בנתב"ג. וברור לי שבגל השני, הרביעי, החמישי והגלים הקטנים שהתרחשו מאז יכולנו להתנהל הרבה יותר טוב. אבל צריך להבין שני דברים: ברגע שהביקורות מופנות למקומות הלא נכונים, אי אפשר לטפל בביקורות הכן נכונות. ומעבר לזה, הביקורות של התקשורת יצרו את הגל הכי כאוטי שהיה לנו - הגל השני".

הגל השני אומנם היה קשה, אבל לא הכי גרוע שישראל עברה. בגל השלישי נפטרו הרבה יותר אנשים.

"זה נכון שבגל השלישי מתו יותר אנשים, וגם היו בו הרבה דברים שלא עבדו, אבל בגל השני זה היה אחרת. הגל השני נוצר כולו על ידי התקשורת, שאמרה אחרי הגל הראשון שהגזמנו. היו להם שלל סיבות, כמו זה שאנחנו מדינה צעירה מאוד ולכן המגפה משפיעה עלינו פחות, או זה שאנחנו במזרח התיכון והנגיף לא תוקף כאן בצורה חזקה. הטיעונים האלה כמובן לא היו נכונים לרגע, אבל הם שימשו בשביל לצייר תמונה מאוד ברורה - שהגזמנו בהתנהלות שלנו בגל הראשון. את זה התקשורת פמפמה שוב ושוב, ולמעשה הובילה לכך שהציבור לא היה מוכן לשמוע שצריך לחזור להגבלות. בפועל הסיבה שיצאנו מהגל הראשון במצב די מוצלח ביחס לעולם היא כי אז עשינו את הדברים כמו שצריך".

1984 - גרסת הירוקים

לא סתם דיסקין סבור שסיקור התקשורת במהלך המגפה היה פוליטי מעיקרו. הוא מכיר את זה מקרוב מתחום עיסוקו הקבוע. כדוקטורנט לחקר אנרגיה בטכניון, הוא חווה את הבעיה הזו שוב ושוב. אחרי הכול, אם יש נושא שהפך לפוליטי בצורה קיצונית למדי בשנים האחרונות זה נושא שינויי האקלים. "פעם אחר פעם אנחנו חווים כוויות מהמצב הזה. נכנסנו למחוזות של השתקה. כביכול השיח סביב נושאי האקלים הוא שיח מדעי, אבל ממה שאני חווה בעצמי, אין באמת מקום להציג נתונים מדעיים בנושא. יש קו אחד, בון טון, ומי שחורג ממנו מוחרם", הוא אומר בכאב.

באיזה אופן? מונעים תקציבים ממחקרים, למשל?

"גם. אבל אני אלך איתך לבסיס. לפני חודש וחצי התקיים כנס של מדינת ישראל בנושאי אנרגיה. תחום המחקר שלי ושל המנחה שלי הוא מנועי בעירה (מנועי דלק רגילים. א"מ) ביחד עם התקן שנקרא תא דלק. לפי המסקנות שלנו, ובניגוד מוחלט למיינסטרים המדעי כיום, המנועים האלה עדיפים בהרבה על מנועים חשמליים. הסיבה לכך היא שמנועים חשמליים פשוט מעבירים את הזיהום למקום אחר. קודם כול, ישנו הזיהום בהפקת החשמל. אבל החלק המשמעותי יותר הוא הזיהום מהליך יצירת המנוע, שבמכלול לא יוצא בכלל משתלם לעומת מנועי בעירה. העניין הוא שהזיהום ההוא קורה במדינות עולם שלישי, כך שהאזרח הפשוט שנוסע ברכב חשמלי לא באמת רואה אותו".

ובתוך הערים מנועים חשמליים יוצרים פחות זיהום אוויר?

"תלוי איזה. יש הרבה פחות עשן אומנם, אבל במחקרים חדשים התגלה שהמנועים האלה פולטים חלקיקים מזהמים שהעין האנושית לא רואה אותם, אבל הם חודרים לעור, וגורמים למחלות קשות. בשורה התחתונה, אם מדובר בשימוש בין־עירוני אין שום יתרון למנוע חשמלי, ואם מדובר במשאיות או ברכבים כבדים אחרים, יש רק נזק. בשימוש פרטי בתוך ערים יש יתרון בדמות פחות עשן, אבל זה לא הופך אותו לעדיף מבחינת נזקי אקלים.

"הצגנו את הנתונים האלה, שהגיעו משורה של מחקרים ברחבי העולם, וחטפנו צעקות על זה שהעזנו להגיד דבר כזה. זה שהבאנו ראיות להכול, מחקרים ונתונים ברורים, כולל של המשרד לאיכות הסביבה שבדק אילו אוטובוסים עדיף לקנות וגילה שאוטובוסים חשמליים, במכלול, הם הגרועים ביותר לאקלים - פחות עניין אותם".

כמה קשה לבצע מחקרים כאלה באקלים השיח הנוכחי?

"מחקרים אפשר לעשות. אנחנו הרי עשינו מחקר. הבעיה היא באפשרות להציג אותם בכתבי העת היוקרתיים. למשל, את המחקר שלנו הם בדרך כלל זורקים מיד, כי הוא עוסק במנוע בעירה פנימי, שזה מבחינת השיח מעין השטן האקלימי בהתגלמותו. זה גם מקשה להציג אותם בקרב מקבלי החלטות, ואחר כך להביא משקיעים שישקיעו בפיתוחים שעל פי הנתונים שיש לנו הם טובים בהרבה בסוגיות האקלים".

נשמע כמו מדיניות של השתקה.

"זה בהחלט ככה. באותו כנס אחת הדוברות הציגה נתון שנשמע בלתי נתפס למי ששומע רק את הדיווחים בתקשורת: העלייה בטמפרטורות התמתנה בשנים האחרונות. כלומר העלייה היום מתונה יותר לעומת מה שהיה לפני עשרים שנה. אחת המשתתפות בקהל אמרה שאם אלה הנתונים אז אולי המצב שלנו בסדר והטבע מתקן את עצמו לבד וזה יסתדר. ואז מיד מישהו התפרץ לדברים שלה ואמר 'מה פתאום, אנחנו עדיין נמצאים במצב חמור מאוד' ועוד דברים כאלה. זה הרגיש קצת כמו הספר '1984'".

אזכור ספרו הדיסטופי של ג'ורג' אורוול שנכתב בשנת 1948 מתאים מאוד לסיפורו האישי של דיסקין. הספר, שעוסק במשטרת המחשבות הסובייטית, מתאר משטר טוטליטרי קיצוני שמפעיל משטרת מחשבות שאוסרת אנשים שחושבים "לא נכון", וכולל בתוכו ביקורות רבות נגד המשטר הקומוניסטי. משפחתו של דיסקין הכירה את המשטר הקומוניסטי מקרוב: הוריו עלו ארצה בשנת 1988 מברית המועצות, וחודשיים לאחר מכן הוא נולד. "ההורים שלי היו פעילים ציוניים בברית המועצות. הם רצו מאוד לעלות לארץ במשך שנים, ובסוף הם הצליחו לעלות רגע לפני שנולדתי, והגיעו לירושלים".

איך העובדה שאתה בן של עולים מברית המועצות השפיעה עליך?

"ההורים שלי תמיד אהבו את מדינת ישראל, ותמיד חינכו אותי לאהוב את המדינה. ההסתכלות בבית על המדינה הייתה חיובית. אבל זה לא אומר שלא היו לנו כאן חיכוכים ובעיות. כשעשיתי מבחן כניסה לתיכון, קיבלתי תשובה שלילית, אבל בית הספר סירב להעביר לנו את תוצאות המבחן כפי שביקשנו. פה נכנסה תודעת המשטר הסובייטי לעבוד, כי זה חשוד ומוזר. זה בסדר גמור לא לקבל מישהו לבית ספר כי הוא לא עבר את המבחן, אבל אם הכול כשר, למה להסתיר את התוצאות? למזלי, אבא שלי עורך דין, והוא הלך איתם לבית משפט על הנושא. הם עדיין לא הסכימו לתת את התוצאות, אבל החליטו שבמקום זאת כן יקבלו אותי".

אני מניח שהתפיסה הזאת, שמתייחסת בספקנות מאוד גדולה לאמירות של השלטון והתקשורת, שיחקה תפקיד גם במחקר הפרטי שעשית בספר.

"זה הכול ביחד. קודם כול, גדלתי כירושלמי בתקופת אוסלו, וכבר אז ראיתי את הפער בין הנרטיב התקשורתי ובין המציאות. אבל כן, בתור מי שגדל בבית של יוצאי ברית המועצות, יש לי רגישות יתר לתעמולה קיצונית".

דיסקין מציין עוד אספקט חשוב שבו השפעת התפיסות מברית המועצות קיימת עד היום: חיסוני הקורונה. "לא מעט יוצאי ברית המועצות המבוגרים, אלה שבעיקר מוזנים דרך התקשורת הרוסית, סירבו להתחסן. הרוסים ניהלו פרופגנדה חריפה נגד חיסוני פייזר, חמושים בכל תיאוריות הקונספירציה שאנחנו מכירים. אז רוב הציבור לא השתכנע מזה, אבל בקרב העולים המבוגרים זה היה מאוד אפקטיבי, והרבה מהם סירבו להתחסן".

למה דווקא בהקשר הזה השפעת התקשורת הרוסית עבדה? הרי אני מניח שגם הם מתייחסים בחשדנות לכל מה שהממשל הרוסי אומר.

"זה לא רק הם, אלא כולנו. מתי אנחנו חושבים שאולי עובדים עלינו, או לפחות לא מספרים לנו את כל האמת? באחד משני המקרים: או כשיש לנו מושג מה הולך מסביבנו, או כשמדובר בסוגיות פוליטיות. אבל במשבר הקורונה שני הדברים לא קרו. גם היה כאוס מוחלט, כשאף אחד לא יודע כלום, וגם זה היה נושא בריאותי לחלוטין, כזה שכביכול לא אמורים להיות בו שיקולים פוליטיים. לכן הציבור האמין, לפחות בתחילת הדרך, לתקשורת. וזה גם מה שהכי מרגיז אותי בסיפור הזה. לקחו את נושא הבריאות, ואת ביטחונם ובריאותם של האזרחים, והשתמשו בו לקידום אג'נדות פוליטיות שפגעו בציבור".

"התקשורת עשתה עוול לציבור החרדי"

אם ללכת רגע למקום האישי, עד כמה הדבר הזה פגע בנו, העיתונאים?

"תראה, זה לא שמעמדם הציבורי של העיתונאים היה בשמיים לפני כן. הרי האמון בכם כבר שנים נמוך. אבל זה שהאמון בעיתונאים נמוך, לא אומר שאין לכם השפעה. בסוף, העיתונות והתקשורת עיצבו את השיח סביב המגפה, והם העבירו את המסר שהאשמה מוטלת על הממשלה שלא תפקדה. הציבור אכן זרם עם המסר הזה. קשה להתעלם מהקשר בין אופי הסיקור של המגפה תחת נתניהו לתוצאות הבחירות הקודמות".

מתי לדעתך גם הציבור קיבל את התחושה שהתקשורת משתמשת במגפה ככלי פוליטי?

"לדעתי בעיקר בממשלה הנוכחית, כשרואים את ההבדלים בסיקור. פתאום אין מחדלים, אין בעיות, הממשלה מקבלת החלטות בזמן, ובעיקר לא מדווחים על כלום. ובזמן שלא מדווחים על כלום יש מאות ואלפי מתים מהמגפה. זה לדעתי קו השבר הקריטי, אבל היו לזה עוד היבטים.

"אני מגיע מבית חילוני לגמרי. אחי אומנם חזר בתשובה, אבל אין לי באמת קשר לאוכלוסייה חרדית או אפילו דתית, וזה למרות שאני ירושלמי. והדבר שהכי הפריע לי בסיקור התקשורתי היה זריקת האחריות להתפרצויות על החברה החרדית. אני לא מדבר רק על התמונות האיומות של הצבת גדרות בגבול בני ברק-רמת גן, אלא על זה שבכל פעם שעלתה כתבה בנושא, התמונה שהשתמשו בה הייתה של חרדים. זה עוד יותר מרגיז כי כל הגלים שעברו לא התחילו בציבור החרדי, אלא בציבור הכללי. משם זה עבר לציבור החרדי, ומאפייני החברה החרדית גרמו להתפרצויות נרחבות שם. אבל החברה החרדית לא הייתה פחות ממושמעת מכלל הציבור. שם היו הכי הרבה בדיקות, שם המונים הלכו להתחסן, ובכלל, זה לא הוגן לעשות דבר כזה לציבור שלם על לא עוול בכפו".

אם לחבר בין שני התחומים שלך - המחקר על מנועי בעירה והספר שכתבת על סיקור הקורונה - עושה רושם שיש הרבה מן המשותף ביניהם. שניהם נובעים מהטיה פוליטית או רדידות של התקשורת והליכה לקווים פופוליסטיים.

"קודם כול, יש הטיה פוליטית מובנית. זה מתבטא גם בדמויות שהגיעו לאולפנים כמו יורם לס, שבשלב מסוים הבינו בתקשורת שהוא עושה להם רק נזק - לא למאבק הציבורי בקורונה, אלא לאמון של הציבור במה שהם משדרים. אז הפסיקו להביא אותו. אבל יחד עם זה, אי אפשר להתעלם מהרדידות של הסיקור התקשורתי בשני התחומים. זה זועק לשמיים".

במה זה מתבטא?

"בעיקר בזה שאין מקום להציג שיח מורכב. אני לא מדבר רק על להציג עמדות מנוגדות למיינסטרים, אלא בעיקר להגיד שיש מצב שאנחנו לא יודעים הכול. סוג של צניעות שהלכה לאיבוד. כמו כן, יש במקביל הליכה לקיצוניות ולמחוזות הכי אסוניים שיש. קח למשל את סוגיית האקלים. האם יש בעיה? כמובן. האם אנחנו נמצאים באירוע הכחדה עולמי? סביר מאוד להניח שלא. המודלים של כל המחקרים, גם הקיצוניים שבהם, מציגים תמונה מאוד מאוד מורכבת, ונתונים שקשה מאוד לקרוא אותם. אבל הקו המדעי והתקשורתי הוא מאוד חד־צדדי: הוא הולך למחוזות של סוף העולם - ויחד עם זה הוא אומר שבכוחו של האדם למנוע את אותה אפוקליפסה אקלימית. אבל האדם הפשוט לא באמת יכול לשנות את זה".

למה זה מוביל בפועל?

"חוץ מהשתקה? להליכה לפתרונות לא יעילים. למשל, אנרגיה מתחדשת. כשעוסקים באקלים יש משולש נקודות שצריך לשים לב אליו. יש נזק אקלימי, יש נזק אקולוגי ויש נזק סביבתי. אנרגיה חשמלית הורסת את החיים במדינות שבהן מייצרים את הסוללות לרכבים הללו, מה שהופך את הרכבים החשמליים לנזק אקלימי וסביבתי הכי חמור שיש. אנרגיות מתחדשות כמו טורבינות רוח ואנרגיה סולרית יוצרות נזק אקולוגי נוראי והורסות את בתי הגידול של זנים רבים, וזה עוד בלי לדבר על הנזקים הסביבתיים והאקלימיים של הליך הייצור. הבעיה היא שכשהולכים לקיצוניות ואומרים בכל מקום שאנחנו באירוע הכחדה, ומשתיקים כל מי שמעז לומר אחרת - מגיעים בסוף לפתרונות האלו, שנשמעים מאוד קוסמים, אבל בפועל הם פוגעים יותר מהמצב היום".

ואיך פותרים את זה?

"מבינים שהפתרונות הקיצוניים לא תורמים דבר. תראה מה קרה באירופה בגלל הרגולציה. הם הפסיקו לחפש גז, והשקיעו את המשאבים באנרגיות מתחדשות. מה לעשות שהאנרגיות האלה לא יכולות לייצר מספיק חשמל, וצריך הרבה גז. ככה היבשת נקלעה למחסור חמור בחשמל ולתלות מוחלטת ברוסיה, ובשביל לפתור את זה היא חזרה לייצר חשמל מפחם, שהוא הכי מזהם. וזאת רק דוגמה. בכל הרגולציות הקיצוניות האלה אנחנו שוכחים שאנחנו צריכים גם לחיות. אי אפשר להרשות שהרגולציות האלה יובילו למיתון, כי אז אין כסף כדי לחקור ולפתח דרכים ואמצעים שבאמת יעזרו להתמודד עם משבר האקלים. אנחנו מפספסים את כל פתרונות הביניים, שבחלק ניכר מהמקרים מתגלים כפתרונות הטובים יותר לבעיה".

***