ספרי הלימוד כבר עטופים, הקלמרים כובסו ואוכלסו מחדש בעפרונות, מחקים, סרגלים ומרקרים. המחשבונים כבר נבדקו והם עובדים, גם חולצות התלבושת מקופלות בארון בהמתנה מתוחה.
מתי יצאו כל אלה לעולם הגדול? לא ברור. אולי כעת, כשהעיניים שלכם רצות על השורות השחורות, הסדורות, אתם כבר יודעים. אני מנחשת שעוד לא. שגם בסוף השבוע הזה המשבר במערכת החינוך עוד לא הגיע לסיומו. הנבואה שלי היא שהפתרון יגיע רגע לפני היום הראשון החגיגי והמרגש של שנת הלימודים. הלוואי שאני טועה.
רבות דובר על הקרע בין המורים, או בין הסתדרות המורים, למשרד האוצר, ויש הרבה מה לומר על תפקידיהם של השחקנים בזירה. איך איגוד כוחני מכופף את המערכת באופן שלא מיטיב עם מי שהוא מתיימר לייצג. איך משרד החינוך הופך לדחליל ואיננו מגן על האינטרסים החינוכיים החיוניים של המערכת, ואיך קורה שמשרד האוצר תופר תוכנית עם השלכות מרחיקות לכת על חינוך הילדים.
אבל נניח לכל אלה. כי השאלה מתי התלמידים יקומו לשנת לימודים חדשה לא תלויה רק ביפה בן דוד ובאביגדור ליברמן. היא קשורה בתלמידים עצמם, במצבם הנפשי, במקומם החברתי ובחיבור שלהם למוסד הזה שנקרא בית ספר. יותר מדי הורים מביטים על שנת הלימודים הקרובה בתקווה ובחשש. הם רכשו את ספרי הלימוד ושעבדו את כרטיס האשראי לשכר הלימוד, אבל כלל לא יודעים אם תהיה בכך תועלת.
המעגל המכושף של בתי הספר
זוכרים את המגפה ההיא, את הקורונה? הבידודים, האשפוזים והסגרים נראים לנו כזיכרון מעורפל. אבל עבור עשרות אלפי תלמידים האותות של הקורונה עדיין ניכרים. לא טביעות אצבע קלות, אלא שריטות של ממש. פצעים שלא נרפאים.
לפני כמה חודשים דיברתי עם חברה שהבת המקסימה והמוכשרת שלה החלה לסבול מהפרעות אכילה. ידיד אחר סיפר על בתו שהחלה לסבול מדיכאון. חברה פסיכולוגית סיפרה על ידיים מלאות בעבודה ומחסור באנשי מקצוע שייתנו מענה. חרדות ואובדנות הפכו לנחלתם של ילדים רבים, והאפקט שלהן מצטבר והולך. אנחנו כבר אמרנו שלום למבצע עלות השחר וכבר עסוקים בשערוריות התורניות שמספקת הפוליטיקה, אבל הם נותרו מאחור.
בעולם המבוגרים הקורונה הייתה מכה קלה בכנף, תקופה מאתגרת בתוך כמה עשרות שנות חיים. מבחינת הילדים היא כתם שחור גדול בעיצומה של תקופה משמעותית מאוד. גיל שבו חברה היא קריטית ולימודים הם חשובים וקבלת מרות וסמכות גם ככה לא מגיעה בקלות. הנפגעים העיקריים הם העולים לכיתות ט'-י' של היום, שלא עשו את המעבר לחטיבת הביניים בצורה שלמה, וגם הילדים העולים לכיתה ג', שלא סיימו לשחק כראוי בגן חובה, ולא למדו כמו שצריך את כיתה א'.
הקורונה לימדה ילדים מצטיינים שהם כלל אינם צריכים את הכיתה, שהם יכולים לגמוא את החומר לבד בחודשיים במקום בשנה. ילדים שיש להם הפרעת קשב התענגו על הזום, שאפשר להם לזוז ולקפץ במקביל לשיעור. גם הם לא מסוגלים לחזור לקשב של כיתה. ויש את אלה שמרגישים לא מחוברים. הם הבינו שאפשר לחיות חיים שלמים בלי בית ספר. במקרה הטוב, הפרלמנט של החברים הוא הקובע ולא צריך מבוגרים שיתערבו. במקרה הגרוע, אפילו חברים אין להם. הילדים האלה מהלכים לבד בעולם. הם והסלולרי, שמזייף חיי חברה.
אנחנו ההורים לא מבינים מה הבעיה לקום בבוקר, להעמיס את התיק, לעלות על אופניים, ולחזור הביתה אחרי שביקרת ברוב השיעורים ואתה יודע מה המטלות שלך. אבל הילדים לא מרגישים שייכים, ופשוט לא באים. אם נביט נכוחה נראה שיש לנו עסק עם הרבה מאוד נושרים סמויים. כאלה שרשומים בבית הספר אבל לא ממש חברים בו. מה הם כן עושים או יעשו? ובכן, הם בסיכון גבוה יותר להידרדרות לפשע, בסיכון לכך שלא יוכלו להחזיק בעבודות יציבות בעתיד. אפילו בזוגיות. מדאיג? מאוד.
שרה גריג'יאק, מנהלת 'הלימודיה' ומומחית בנשירה גלויה וסמויה, האירה השבוע את עיניי והסבירה לי שהמורים נמצאים במקום קרוב מאוד לתלמידים שלהם. גם הם שחוקים ומרוטים עד העצם. הם כבר לא יכולים לשאת את העומס שבטיפול בילדים שלנו. לחזר אחריהם, לחבר אותם למעגל הלומדים והשייכים לבית הספר. גם להם נגמרו המשאבים הנפשיים והרגשיים.
נשאבנו למעגל מכושף שלא מדברים עליו. תלמידים לא מחוברים שוחקים מורים, שאין להם משאבים. המורים לא מסוגלים לפעול מספיק כדי לחבר אותם, אז התלמידים מרגישים דחויים כי איש לא נמצא שם בשבילם. הדבר גורר כעס על המורים, אז הם עוד יותר מתקשים לתפקד, וחוזר חלילה. גריג'יאק, שמחזירה בכל שנה למערכת תלמידים שנשרו, עשו עבודה יסודית, לימודית, חברתית ונפשית וכעת רוצים לחזור למעגל הנורמטיבי - לא מוצאת להם היום מענה. בבתי הספר מספרים שהתלמידים מאתגרים אותם כל כך עד שאין להם אפשרות להכניס פנימה עוד תלמיד שזקוק למשאבים של המערכת. עשרות תלמידים בחמ"ד לא יתחילו את שנת הלימודים תשפ"ב כי אין להם מקום.
מי באמת מנותק
הפתרונות צריכים לבוא בדמות הענקת כלים פרקטיים למורים. כלים להבנה מה היא חרדה ומה היא הפרעת אכילה ומודעות למקום שבו נמצאים התלמידים. הם צריכים לבוא בדמות פעולות הפגה והעצמה למורים, מה שייתן להם כוחות ואמון בעצמם. הם צריכים לבוא בדמות סיוע מקצועי, פרא־רפואי ונפשי שיעבוד עם המורים בנגישות גבוהה. וכמובן, זה גם התפקיד שלנו, ההורים, לשתף ולסייע ולשמש גשר בין הבית לבית הספר, עד כמה שניתן. הכול כדי שהתלמידים ירגישו מחוברים חברתית, רגשית וגם לימודית.
בכל החודשים האחרונים של המשבר במערכת החינוך איש לא דיבר על הסוד הגלוי הזה, על מצבם של התלמידים. במשא ומתן כל זה לא עולה. ומשרד החינוך? הוא ממשיך לקדם רפורמה לימודית, על גבם של המורים השחוקים והתלמידים שלא זוכרים איך נראית כיתה. דיברנו על ניתוק? כנראה שלא רק התלמידים מנותקים.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***