יום אחד הבת שלי התארסה.
האמת היא שזה לא היה יום אחד, זה היה יום שני, והיא גם לא התארסה לבד אלא עם הבחור המקסים שלה שהוא משכמו ומעלה, כלומר הוא עולה עליי בגובה ובכל שאר המובנים.
בכל אופן היא התקשרה באמצע היום ואמרה שמגיע לה מזל טוב, מה שברגע הראשון היה קצת מוזר כי יום ההולדת שלה היה כבר לפני חודש, אבל ברגע השני היה עוד יותר מוזר כי לא היה לי מושג איך להגיב. זאת אומרת ידעתי שאני צריך לקפוץ ולצרוח משמחה, כי בכל זאת, לא בכל יום הבת שלי מתארסת (מה עוד שהיא הבת הכי מיוחדת מבין כל הבנות שלי, אולי בגלל שהיא בת יחידה), אבל משהו בגנים המזרח-אירופיים שלי ובאנשים הזרים שעמדו לידי באותו רגע אמר לי שאולי בעצם צרחות לא יהיו הבחירה הכי נכונה כרגע. לכן במקום חיוך מאוזן לאוזן העברתי את הטלפון מאוזן לאוזן כדי לוודא ששמעתי טוב, ובדמעות של אושר עילאי ושמחה מתפרצת אמרתי לה:
"נו, ידעתי שבסוף מישהו ירצה אותך".
עוד באותו יום נפגשנו עם ההורים של משכמו ומעלה, הרמנו כוסית והתחלנו לתכנן את העניינים. הצעד הראשון היה לסגור תאריך, לכן קבענו פגישות היכרות בכמה אולמות שקיבלנו עליהם המלצות ואני, הידוע ביכולתי המופלאה להעכיר כל אווירה, התנדבתי לנסוע עם הזוג הצעיר כדי לראות את האולמות ולהגיד מה לא טוב בהם.
האולם הראשון היה אי שם בלב גוש דן, לא האזור הכי מוצלח להגיע אליו באוגוסט, וכשאני אומר מוצלח אני מתכוון פחות מוצ, יותר לח. היה כל כך חם ששקלתי להציע לזוג המאושר לוותר על אולם ולהתחתן בתוך מזגן. אפילו הרכב עשה תסססס ארוך כשכיביתי את המנוע, כנראה כדי לרמוז שאפילו הוא חם עליי. עזבנו אותו לתסיסותיו והלכנו לחפש את הכניסה לאולם. מצאנו המון חתולים מיוזעים שהסתובבו שם, אולם אולם לא מצאנו. רק שלט גדול שבישר שפה זה האולם, אבל לא הסכים לנדב מידע איך נכנסים אליו. ניסינו לשאול כמה עוברי אורח, אבל הם רק הביטו בנו במבט מלוחלח, הפכו לשלוליות וזרמו להם הלאה.
חופה בחניון
אחרי כמה סיבובים הלוך ושוב הרמנו טלפון לבעלים של האולם.
"איפה אתם?", הוא שאל.
"במקום עם הרבה לחות", ענינו.
"איפה בדיוק?".
הבטנו סביבנו עד כמה שהראות אפשרה. "יש פה איזה חניון", אמרנו לו.
"נו יופי", הוא אמר, "תיכנסו".
"דרך החניון?".
"אתם רואים כניסה אחרת?".
גם את הכניסה מהחניון לא כל כך ראינו, אולי בגלל שהוא היה חשוך כמו כוחות האופל של הימין הישראלי. הדלקנו פנסים ועלינו למפלס העליון, שם כבר לא היה חשוך כמו במפלס התחתון אלא הרבה יותר. מקום מעניין לעשות בו את החופה, חשבתי לעצמי. מאוד, איך לומר, שונה. גיששנו את דרכנו באפילה ולא מצאנו אולם, רק דלת ברזל נעולה. התקשרנו שוב לבעלים.
"אתם ליד הדלת?", הוא שאל.
אמרנו שיכול להיות, אנחנו לא מתחייבים על כלום.
"חכו שם", הוא אמר, "אני שולח את העובד שלי".
אחרי חצי דקה יצא אלינו מאי שם בחור צעיר שלא היה לו מפתח אבל הכיר דרך סתרים לאולם. נכנסנו והוא הדליק את האורות. האולם היה גדול, בהחלט גדול, וגם נוסטלגי. ניכר שמאז שנות ה-60 לא נגעו בו. מתוך נימוס שאלנו מתי יש תאריכים פנויים.
"בסוף אוקטובר יש תאריך אחד תפוס", אמר העובד, "אבל חוץ מזה די פנוי".
אמרנו תודה ויצאנו לרחוב המהביל, שלא לומר מבהיל. "לא נורא", עודדתי את הזוג המבואס, "נמשיך, נראה עוד אולמות, תמיד יכול להיות יותר גרוע".
ובאמת, כשהגענו למכונית גיליתי שהתסססס ששמעתי קודם לא היה בגלל החום אלא בגלל פנצ'ר, כפי שטען בתוקף הצמיג הימני הקדמי שהיה מרוח על האספלט. הימנים האלה, תמיד תוקעים מקלות בגלגלים. ועוד יש לנו שני אולמות להספיק הערב.
החתן המיועד הוכיח שהוא באמת משכמו ומעלה ומיד התנדב לשכב על הגדר, כלומר על האספלט, ולהחליף את הגלגל. אבל אני העדפתי שהוא והבת ייסעו במכונית שלו, כדי שלפחות הם יספיקו הערב לראות אולם אחד נורמלי. "אתם עוד צעירים", לחשתי, "לכו, תצילו את עצמכם".
"בטוח?", הם פקפקו בי.
"אני כבר אגיע", אמרתי בפולנית מדוברת, "לא יודע לאן, אבל אגיע".
למה כולם מסתכלים
וכך נשארתי באמצע השממה הגוש-דנית עם צמיג מפונצ'ר אחד, ג'ק אחד, מפתח גלגלים אחד, 30 מעלות צלזיוס ו-300 אחוזי לחות. "חסר גלגל, אני גלגל", אמר פעם טרומפלדור, אם כי אני באופן אישי מעדיף את הצמיג הרזרבי. הוצאתי אותו מתא המטען (את הצמיג, לא את טרומפלדור), הצבתי את המגבה, יעני ג'ק, מתחת למכונית – והתחלתי לסובב.
תוך כדי עבודה עלה בדעתי שאין לי בגדים להחלפה ויש לי עוד תוכניות הערב, לא נעים להגיע לאולם שמחות מלוכלך מזיעה ומפיח. בהחלטה של רגע הורדתי את החולצה והציצית והמשכתי לעבוד בגופייה. האנשים שחלפו לידי אפילו לא הסתכלו עליי, כי גבר מיוזע עם גופייה זה מראה שגרתי באוגוסט, מה עוד שהמוח שלהם התאדה עוד ביולי. לפחות כדי להחליף גלגל לא צריך מוח, רק מפתח גלגלים וג'ק. רובינזון. לא רובינזון, טרומפלדור. אילו הוא היה פה הוא בטח היה מחליף את הצמיג ביד אחת ברבע מהזמן שלקח לי להחליף אותו בשתי ידיים. את הצמיג, לא את טרומפלדור.
מזל, אמרתי לעצמי אחרי שסיימתי ויצאתי לדרך, מזל שהקשבתי לאלה שתמיד מזהירים לדאוג שגם בצמיג הרזרבי יהיה מספיק אוויר. לא שעשיתי את זה, אבל הקשבתי. זאת אומרת לא הייתי צריך להקשיב יותר מדי כדי לשמוע את הצמיג המרוקן נגרר על הכביש ברעש גדול, כמו אבא עם צמיגים בבטן שנגרר לחניונים אפלים שמתחפשים לאולם שמחות.
עצרתי בצד וכינסתי את עצמי לדיון בשאלה מה עושים עכשיו. מצד אחד, מחכים לי באולם. מצד שני אם אני לא מנפח את הצמיג עכשיו ומיד, במקום להגיע לאולם הבא אני עלול להגיע לעולם הבא. מצאתי תחנת דלק וניפחתי את הצמיג הרזרבי. על הדרך בדקתי את שלושת הצמיגים האחרים. הרבה אוויר היה חסר בהם. גם לי כבר לא היה אוויר.
חזרתי למכונית והפעלתי את המזגן בעוצמה מרבית. פיייי, אמר המזגן, אתה מסריח. תיזהר, איימתי עליו, אל תחמם אותי. ככה נסענו ביחד המזגן, הגלגל הרזרבי ואני, מתפללים שהכל יעבור בשלום ואף אחד מאתנו לא יקרוס בדרך.
הגעתי לאולם. מצאתי חנייה. יצאתי בכבדות מהרכב והעפתי מבט אל הרזרבי. הוא עדיין היה שם, מנופח מחשיבות עצמית. מצאתי במכונית בקבוק ישן עם קצת מים ושטפתי את הפנים והידיים. נכנסתי לאולם, ופתאום אני קולט שכולם מסתכלים עליי. וככה אני מתחיל להסתובב, מסתכל, אוסף רשמים, ולכל מקום שאני הולך מאות אנשים במיטב מחלצותיהם מסתכלים בי במיטב פלצותיהם. כנראה מבחינים בפיח על הידיים. כן רבותיי, אני מחייך אליהם, אני החלפתי גלגל. לבדי. ועוד באמצע אוגוסט. ואני רואה שהם מכבדים אותי, מעריכים אותי, מעריצים אותי.
ואז אני קולט שאני עדיין לובש רק גופייה.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***