בכל ראש חודש אלול אני יודע שיגיע הטלפון הזה: יאיר כהן, החברותא מימי הישיבה, מי שכבר הקים לימים משרד עורכי דין מצליח במיוחד בירושלים (ולא פחות חשוב, משרד עורכי דין ישר במיוחד), יהיה מן העבר השני של הקו ויאחל שנה טובה. מה פתאום שנה טובה? מפני שיש ראש השנה לא רשמי, אבל חגיגי מאין כמוהו והרה גורל במיוחד: ראש השנה לתלמידי הישיבה, א' באלול. היום הזה שבו עולים תלמידי הישיבה משיעור א' לשיעור ב', משיעור ב' לג' וכן הלאה. היום הזה שבו באים בשערי הישיבה בפעם הראשונה בחייהם תלמידי תיכון עד לא מכבר, שהתרגלו ללמוד לבגרויות ולגזור קופון בצורת ציונים, שגמרא ותנ"ך היו בעבורם מקצוע במערכת השעות ויחידות במבחני הבגרות. היום הזה פותח בפניהם שער לעולם חדש: שער ללימוד תורה לשמה. פתאום הם לומדים בלי שוט של מבחנים, לא מפני שבחרו בעבורם, לא מפני שמישהו אמר להם. זה שלהם, לגמרי שלהם, וזה לא פחות מקסם. סיפרה לי מישהי שלמדה אצל מורה לתנ"ך בתיכון ועברה אחר כך למדרשה, וגם המורה מהתיכון לימד במדרשה הזאת. ופתאום, אותו מורה ואותם תכנים שעניינו אותה כקליפת השום הפכו למגנט רב עניין. מה קרה? ראש השנה לתלמידי הישיבות (כן, וגם המדרשות), זה מה שקרה.
כמו בראש השנה המפורסם, גם בראש השנה הזה יש ציפייה להתחדשות. ואצל התלמידים החדשים זו אפילו ציפייה מעורפלת, חסרת שם ופנים. משהו מחכה להם מהעבר השני, והם לאו דווקא יודעים להגדיר. וכמו בראש השנה הידוע, גם בזה של א' באלול לא כולם יזכו להתחדש, אבל מי שיזכה ירגיש את זה בכל חלק בגוף. צעד אחר צעד הוא ייכנס לעולם שיאיר לו באור רב משמעות את החיים. הוא ימצא בעצמו סקרנות וקשב, דיוק פנימי וחתירה להתקדמות, וכן, גם לקדושה. הוא לא יבין הכול, עם הזמן יבין שחלק מהיופי הוא לא להבין הכול בבת אחת, אבל הוא ייחשף לתכנים רמים ונישאים, כאלה שגם אם אתה עומד רק בתחתית ההר, אתה מצליח לשמוע בהם את הקולות והברקים.
יש משהו בשיעור א' שמזכיר קצת את כיתה א'. אתה אומנם יודע לקרוא, אבל בספרים שאתה עומד לפגוש קוראים קצת אחרת. אתה אולי יודע לשנן הרבה פסוקים והכרת כמה סוגיות, אבל אתה עתיד להיחשף לשפה חדשה ולהתבוננות אחרת. וקצת כמו בכיתה א', משהו עומד לחדש אותך. שלום שיעור א'. שנה טובה ומתוקה.
ספרים רבותיי, ספרים
אני זוכר את א' באלול של שיעור א' שלי. ליתר דיוק היה זה ב' באלול. כמה חודשים קודם לכן פגשתי באקראי בתלמיד מישיבת שבי חברון שנתן לי כמה קלטות (כן, קלטות. לא, אני לא זקן, מה פתאום? זה העולם שמתפתח מהר), ובהן שיעורי בניין אמונה של הרב משה בלייכר, ראש הישיבה. זו הייתה הפעם הראשונה שתלמיד חכם דיבר אליי. הרבה רבנים לימדו אותי לפניו, אמרו לי, הסבירו לי, אבל זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שמישהו הצליח לגעת בי. דיבר אליי, אל תוך ליבי, אל דעתי, ובעצם אל נשמתי. ביקשתי ממנו עוד ועוד קלטות, שמעתי ונפתח לי.
באופן טבעי רציתי ללמוד בישיבת שבי חברון, להמשיך ללגום מהמים המחיים הללו, מי עדן. אבל אבא שלי אמר שהמצב הביטחוני קשה ואמא לא ישנה בלילות מהמחשבה שאלמד בחברון ואי אפשר לעשות לה את זה. אם לא לשם, אין לי לאן, חשבתי, ונשארתי בבית בראש חודש אלול. יום למחרת התפייסתי, ונסעתי עם אבא שלי לחפש ישיבה. לא היה אכפת לי איפה. אבא נסע למעלה אדומים, הרב סבתו אמר שיש כבר ארבעים ושניים תלמידים ואין מקום. אבא הצטער, אני ראיתי את חברון מתקרבת. נסענו לכיוון חברון אבל אבא עצר בדרך, באלון שבות, והרב ליכטנשטיין קיבל אותי. מעולם לא ראיתי את אבא ממהר כך לחתום על הוראת קבע, מהר מהר לפני שאתחרט. חתם, רכש לי עותק של בבא מציעא, איחל לי הצלחה, ונשארתי שם לשמוע את שיעור הפתיחה של הרב ליכטנשטיין על קניין מציאה בראייה, אני עוד זוכר. אחר כך, מבוהל מבית המדרש השוקק תלמידים, הסתובבתי בהיכל הישיבה, ומצאתי את עצמי בספרייה.
אני ממש זוכר את עצמי מהלך בינות לארונות הספרים. משתאה לנגד הרים של ספרי קודש, סוקר אותם ונבהל אל מול אין־סוף המלל שממתין לי. פתאום זה הכה בי - אני אמור ללמוד את כל זה. לקחתי ספר אחד, היה זה ספר חידושי הריטב"א על אחת ממסכתות הש"ס, פתחתי במקום אקראי, קראתי, לא הבנתי מילה. איך עושים את זה? ייקח לי המון זמן להבין משהו, אולי אחרי שנה אסיים ספר. אני צריך אלפי שנים כדי ללמוד את כל הספרייה. הייתי רק בן שבע־עשרה, אבל לא חשבתי שאלפי שנים עומדות לרשותי. חשבתי לעצמי שאין לי מה להוסיף לעולם התורה, טובים ממני למדו את הספרים הללו לפניי, ומה כבר ניתן להוסיף לאוצר העצום הזה. יומיים של ניסיון למצוא את עצמי בישיבה שלא בחרתי בה מעולם הסתיימו, ונסעתי בהסכמת הוריי לשבי חברון. אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ. פגשתי שם באורות התורה את הרב קוק שהניח את דעתי: הרבה אנשים כבר למדו את הספרים לפניי, הרבה נשמות נפגשו באותיות, אבל מפגש של כל לומד והנשמה החד־פעמית שלו עם האותיות הללו? – מפגש כזה, עם כל מה שייוולד ממנו, מעולם לא היה. גם לנשמה שלי יש מה לחפש כאן. התיישבה דעתי.
מעיין בטיול השנתי
לימים זכיתי בעצמי ללוות תלמידי שיעור א' שעושים את צעדיהם הראשונים בישיבה הגבוהה. העיניים הסקרניות, הקשב והשאלות המאתגרות – כל אלה היו בשבילי מתנה, ועזרו לי לשמר את ההתחדשות שלי עצמי. אז גם שמתי לב לשני סוגים של תלמידים. קצת כמו מטיילים שמגיעים למעיין, שאף הם נחלקים לשני סוגים: יש מי שרואה את המים, מכניס כף רגל, נבהל מהקור ומוציא, שוב מכניס, עד הברך, קופא מקור, מתלבט, קצת פנימה, קצת החוצה, מסע ייסורים. ויש מטיילים שרואים מעיין, קפוא ככל שיהיה, ופשוט קופצים ראש. לרגע מכה בהם הקור, אבל זהו, הם כבר בפנים.
כך גם תלמידי הישיבה בראשית דרכם. יש משהו מפחיד בהתחייבות הזאת. מי יודע מה יעשה לי המפגש עם עולם התורה. מי יודע מה יעשה המפגש הזה לכל הציפיות שאיתן אני בא מהבית, מהחברה שבה גדלתי. יש מי שהמתח הזה לא מאפשר לו לקפוץ למים. צעד פנימה, צעד החוצה והוא רועד מקור. יש מי שלוקח סיכון. הוא קופץ. הוא שם. את המים הללו הוא ייקח איתו חיים שלמים לכל מקום. א' באלול. שנה טובה לתלמידי הישיבה.
לבכות. לשמוח.
ויש את א' באלול של כולנו, אנשים שכבר שנים ארוכות לא נמצאים בישיבה. אולי מעולם לא היינו שם. אבל אין יהודי מאמין שאין לו א' באלול משלו. אז הנה מחשבה קטנה משלי:
מספרים על אחד האדמו"רים שכשהיה מכריז על אלול בברכת החודש היה בוכה, והיו החסידים בוכים איתו. הוא היה אומר: אי אפשר שלא לבכות כשמכריזים על אלול. ומי שלא בוכה? שיבכה על זה שאינו בוכה.
ליבי אומר לי שהאדמו"רים של ארץ ישראל, כשמכריזים על אלול, בוכים מעט ושמחים הרבה. הזדמנות לפגוש את אבא, הזדמנות לפגוש את עצמנו, הזדמנות להתחדש. אפשר שלא לשמוח?
ומי שבכל זאת לא שמח? עליו ודאי ראוי להצטער.
לתגובות: liorangelman@gmail.com
***