שני סיפורים מהיומיים האחרונים משקפים ליקוי מאורות גדול מצד רשויות הצבא ומערכות אכיפת החוק. כרסום הולך וגובר בתחושת הצדק היהודי, ההיסטורי והמוסרי שלנו במאבק על הארץ.
האימוץ האוטומטי של הרמטכ"ל את גרסת הערבים מול לוחמי גדוד נצח יהודה הגיבורים על בסיס סרטון טקטוק חלקי ומגמתי, ההתנערות הפומבית מהלוחמים וההחלטה להשהות אותם, והכל עוד הרבה לפני שבוצע ולו תחקיר מינימלי של האירוע. וכך גם המעצר של מתיישב נורמטיבי ואיש משפחה, וחקירתו בשב"כ בתנאים קשים ותוך איסור מפגש עם עו"ד כמו אחרון המחבלים, בשל עמידתו מול פורעים ערבים שביקשו לבצע לינץ' בקבוצת נערים וילדים יהודים. היום אמנם החליטה הפרקליטות לסגור את התיק נגדו, אבל הנזק נעשה והטראומה תלווה אותו ואת משפחתו לכל חייהם.
מעבר לעוול המשווע שנגרם למתיישב ומשפחתו וללוחמי צה"ל, יש כאן משהו עמוק ומסוכן הרבה יותר.
המכנה המשותף לשני המקרים הוא אימוץ אוטומטי מצד המערכת את גרסת הערבים והאשמה אוטומטית של הצד היהודי. הצד שלנו אשם עד שתוכח חופותו. וזה משקף עמדת נפש מאוד בעייתית. התגובה הראשונית והפרשנות הראשונית שאנשים נותנים לאירוע מסויים עוד בטרם התבררו פרטיו הם בבחינת "מה שאדם משיח לפי תומו" וחושפים את צפונות לבבו.
במקום שברירת המחדל תהיה שאנחנו הצד הצודק והטוב והמוסרי, וממילא, לפחות עד שלא יוכח אחרת בוודאות, הפרשנות והתגובה האוטומטית שלנו תהיה גיבוי מלא לצד שלנו בסכסוך, המערכת מתייצבת כברירת המחדל לצד האויבים שלנו ומפנה אצבע מאשימה כלפינו.
וזה תהליך ארוך שנים של שחיקה באמונה בצדקת הדרך, של אימוץ נרטיב שקרי שהופך אותנו לכובש בארצנו, למי שאשמים בסיטואציה המורכבת שכופים עלינו אויבינו, וממילא למי שנמצאים בעמדת מגננה מתמדת.
שנים של עלילות דם ומסע השחרה ודה-לגיטימציה נגד צה"ל והמתיישבים מצד ארגוני שמאל, ארגונים בינלאומיים ומדינות, ומצד פוליטיקאים חסרי אחריות שמובילים קמפיינים "שוברי שתיקה" על "אלימות המתנחלים". כל אלו מצליחים לערער אפילו מפקדים ערכיים, אמיצים וחדורי שליחות, כדוגמת הרמטכ"ל כוכבי.
בקרב מערכות האכיפה והמשפט העמדה הבסיסית העקומה הזו קיימת למרבה הצער כבר שנים רבות. בסכסוכי מקרקעין אוטומטית הערבי צודק והיהודי מסולק, באירועי ירי למטרות הגנה עצמית אוטומטית היורה חשוד, הנשק מוחרם ונפתחת חקירה.
וזה מסוכן.
ראשית, כי זה שקר. שנית, כי האויבים שלנו מזהים את החולשה הזו ושואבים ממנה עידוד ותקווה להמשך המאבק נגדנו. ושלישית, כי בלי אמונה יוקדת בצדקת הדרך קשה למצוא תעצומות נפש להילחם ולנצח.
הגיעה העת שמדינת ישראל על שלל מערכותיה תחזור להאמין בעצמה ולעצמה. תהיה בטוחה בצדקת המפעל הציוני ובאשמתם של אויבינו, שמסרבים כבר מאה שנה להשלים עם קיומנו כאן כעם וכמדינה עצמאית וריבונית בארץ ישראל, חותרים לפגוע ואף להשמיד אותנו, ונושאים באחריות המלאה להשלכות המאבק הזה.
כן, הם אשמים עד שלא יוכח אחרת. והאמת היא שגם אז הם אשמים כי למלחמה שהם כופים עלינו יש מחירים וטעויות, וגם האחריות לאלו מוטלת על כתפיהם.
וכשזה יקרה, בעזרת השם ננצח.