ראש הממשלה יאיר לפיד עסק ביממות האחרונות בחלוקת תשבחות לממשלתו ולאופן בו היא מטפלת בחתירה האמריקנית להסכם הגרעין עם איראן.
ראש הממשלה החליפי נפתלי בנט הגדיל לעשות והגיב ליו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו שתקף אותו ואמר: באופן עובדתי בתקופתי לא נחתם הסכם ובתקופת נתניהו - כן.
ובכן זה טיעון קלוש וחלש. ההתנהלות הישראלית אל מול ארה"ב בכל הקשור להסכם הגרעין, היא רופסת וכנועה. יכול מאוד יכול להיות שישראל הצליחה לשכנע את האמריקנים להכניס שינוי או שניים מינוריים להסכם, אבל כל זה נעשה מתוך שתיקה, ניהול שקט של משבר וחוסר הבנה בסיסי בצורך לזעוק 'גאוועלד' נגד ההסכם הזה בזירה הבינלאומית ואפילו בארה"ב.
לראיה, החשיפה של דברי ראש המוסד דדי ברנע שמזועזע מההתנהלות הישראלית אל מול ההסכם ובעיקר מהעובדה שישראל אינה נמצאת בבליץ של הצהרות בינלאומיות ובמלחמה קולנית נגד ההסכם.
לא, לא מדובר בהצהרות לתקשורת כאן בישראל שאנחנו שומעים השכם והערב. את אלה כולנו מכירים. אנחנו לא קהל היעד של הקמפיין, שכן כמו שלפיד חוזר ואומר, "ישראל אינה צד להסכם הגרעין".
מדובר ניהול קמפיין נגד ההסכם, מה שעושה בקרב מאסף יו"ר האופוזיציה וראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, מי שניהל קרב עיקש אל מול ההסכם הקודם על אפו ועל חמתו של הנשיא אובמה, שהתייצב השבוע לשורה של ראיונות בכלי תקשורת בינלאומיים כדי להעביר את המסר הישראלי.
לפיד היה צריך להודיע לממשל האמריקני שהוא דורש פגישה עם הנשיא ביידן, שכל כך רצה בכהונתו וידע כנראה למה. הוא היה צריך לדפוק על השולחן, גם אם ידע שהדבר לא ישנה את רוע הגזירה. הוא אפילו לא יצא ידי חובת המחאה.
למה? כי בבית הלבן התחמקו ממנו וטענו בפני אנשי המל"ל שניסו לתאם את הפגישה כי הנשיא בחופש. גם שר הביטחון בני גנץ לא יזכה לפגוש בוושינגטון את מקבילו שר ההגנה לויד אוסטין, שכן גם הוא בנופש. כדי לסמן וי הוא ייפגש בארבע עיניים עם היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן.
ראש הממשלה, שמנסה את כוחו בסוגיה, שמתיימר לנהל את היחסים עם האמריקנים אחרת, שוגה בכל המערכה נגד איראן. שום תמונה עם ראש המוסד ושום הצהרה פומפוזית שישראל תגן על אזרחיה לא מחפה על חוסר ניסיון ואולי גם חוסר הבנה.
זו הבעיה של לפיד. הוא לא מסוגל להודות שהיכן שנתניהו נכשל - כי נחתם הסכם גרעין - אבל התנהלה מערכה קשה מבחינה דיפלומטית, הוא עצמו רשם כישלון מפואר מבלי שניהל מאבק כזה. נתניהו נלחם בנושא שנאבק עליו כל חייו, לפיד היה עסוק לאורך השנים במגוון נושאים - אף אחד מהם לא היה הגרעין האיראני. דיפלומטיה לא מנהלים מתוך ספר הוראות, אלא מתוך הבנה רחבה של שדה המערכה. אצל נתניהו זה היה קרב, אצל לפיד עוד ליקוק לממשל ביידן והתעלמות מהעובדה שארה"ב תחתום על הסכם שיהיה הכי גרוע לישראל.
השורה התחתונה היא כואבת: נתניהו זעק וזעם, ניהל קרב עם הממשל האמריקני, התכתש עם הנשיא אובמה, וקיבל חבילת פיצוי הגונה הנוגעת לסיוע הביטחוני לישראל.
לפיד עומד לקבל בעיקר את מנת הכישלון. את הסכם הסיוע הביטחוני אובמה חתם לעשור באופן שלביידן אין הרבה מה לעשות איתו. במפלגה שלו, יש לא מעט אנשים שהיו מוכנים לוותר גם על הסכום הזה, ודאי שלהגדיל אותו יהיה קשה וגם לא ייתפס טוב בדעת הקהל.
היהירות היא החטא של יאיר לפיד. מי שאמר: "אנחנו ניקח את זה מכאן" - היה צריך לתת כיסוי להצהרות שלו. בנושא האיראני, נראה שהיה עדיף שנתניהו ייקח את המושכות. לגבי נושאים נוספים, כנראה שהבוחרים יגידו את דברם.