במקום אשר יבחר השם

אפשר לחלק את שלש הפרשות של המצוות שבלב ספר דברים לשלשה תחומים עיקריים: פרשת ראה עוסקת במצוות שבין האדם והעם למקום, פרשת שופטים עוסקת במצוות המסדירות את המערכות החברתיות, ופרשת כי-תצא במצוות המעצבות את המשפחה. הגם שיש לא מעט יוצאים מן הכלל, החלוקה הזאת נכונה באופן כללי.

גם במצוות שאינן חברתיות במובהק, ניכר בספר דברים הגוון החברתי והלאומי שבו הן נצבעות, לקראת הכניסה לארץ וההיאחזות בה. כך לדוגמה מצוות השמיטה בפרשתנו ממוקדת בהיבט החברתי של שמיטת כספים ועזרה כלכלית לדל ולאביון, בעוד שבספרי שמות ו-ויקרא היא מופיעה בהדגשת ההיבט של קדושת הזמן והארץ. הרב מרדכי ברויאר זצ"ל הרחיב בביאור הנושא הזה בספריו: פרקי מועדות ופרקי מקראות.

המצוות הראשונות בפרשת ראה עוסקות בסילוק עבודה זרה מן הארץ, בביטול הבמות ובריכוז עבודת ה' במקום אשר יבחר ה'.

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם: וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: (דברים יב, ה – ז).

המקדש מתואר כאן אחרת לגמרי מכפי שהוא מתואר בספרי שמות ו-ויקרא. לא הקדושה עומדת במרכז ולא היותו של המקום ביתו של ה', אלא המרכז שאליו מגיע העם לדרוש את ה', לאכול ולשמוח לפניו.

כך הדבר גם בפרשה החותמת את פרשת ראה: פרשת המועדים.

תחילה יש לשים לב לכך שהפרשה כוללת רק את שלשת הרגלים ולא את שאר המועדים, שכן היא מדגישה, כמו תחילת הפרשה, את הממד של התכנסות העם כולו בירושלים. ממד הקיים רק בשלשת הרגלים.

פסוקי החתימה מקבילים לפסוקי הפתיחה של הפרשה ומדגישים את המרכזיות של המקום אשר יבחר ה' בחיי העם:

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם: אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: (דברים טז, טו – יז)

ההדגשה שהרגלים הם חגים לאומיים המתרחשים בבית הבחירהחוזרת ונשנית מספר פעמים:

בפסח: לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב (דברים טז, ה – ו).

בשבועות: וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: (דברים טז, י –יא).

ובסוכות: חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ:וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' (דברים טז, יג – טו).

ההיבט הלאומי והחברתי אינו מתבטא רק בדרישה לשמוח לפני ה' במקום אשר יבחר, בהתכנסות של העם כולו, אלא גם בשיתוף של כל חלקי החברה בשמחת החג: המשפחה, העבדים והשפחות, הלוי, הגר היתום והאלמנה. החזרה הכפולה והמשולשת מעידה על החשיבות והמרכזיות של הממד החברתי בשמחת החג.

אמנם, גם בראש השנה ויום הכפורים מתקיימת עבודה מיוחדת בבית המקדש, וכך גם בכל שבת וראש חודש, כפי שמפורט במיוחד בפרשת המוספים שבספר במדבר, אולם עבודה זו היא בעיקר עבודתם של הכהנים, המקריבים את הקרבנות, הלויים המשוררים, התוקעים בשופר בראש השנה והכהן הגדול בעבודת יום הכפורים. תפקידו של העם במועדים אלה הוא פסיבי. לעומת זאת, ברגלים, כפי שהם מתוארים בפרשתנו, תפקידו של העם הוא מרכזי ומשמעותי ביותר. העם הוא מחולל השמחה. הם מי שבאים לפגוש את ה' ולשתפובתודתם וברכתם. ועבורם נעשית עבודת משרתי ה' במקדש.

המצוות האישיות של המועדים כמעט ואינן מוזכרות בפרשה. לא מוזכרת מצוות הישיבה בסוכה ולא נטילת לולב. גם בקרבן הפסח, יש דגש על הממד הציבורי:

"וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים טז, ב).

אין זה האירוע הביתי המסוגר מאחרי המזוזות והמשקוף המוכר מפסח מצרים, אלא חגיגה ציבורית הנעשית במקום אשר יבחר ה'. במקום שה לבית אבות מדובר על "צאן ובקר", דהיינו – על זבח ציבורי נרחב, הכולל לא רק את קרבנות הפסח הבאים מן הצאן, אלא גם את קרבנות החגיגה, הבאים מן הבקר.

במשך דורות רבים של גלות לא זכה עם ישראל לחגוג את הרגלים במשמעות של ספר דברים, והסתפקנו בממדים של הקדושה ליחיד ולמשפחה, ולכל היותר לקהילה. העמידה לפני ה' לא היתה במקום אשר יבחר ה', אלא איש בביתו ובסוכתו.

בית הכנסת כמקדש מעט סיפק מעט מן החוויה של ההתכנסות הציבורית לעמידה בפני ה'. בזמני תפילה ובאירועים נוספים שהתפתחו על מנת ליצור הזדמנויות להתכנסויות של שיתוף בחבורה ושמחה לפני ה', כדוגמת ההקפות בשמחת תורה, התיקון בליל שבועות ובהושענא רבה, או "שירת הים" בליל שביעי של פסח.

בבית עצמו, השתדלו לכנס בחג את בני המשפחה, לפתוח את הדלת והלב לפני כל דכפין ולקיים את השמחה עם הלוי והגר, היתום והאלמנה. בכך ניתן ביטוי של ממש לממד של הגיבוש החברתי והחוסן הקהילתי שהרגלים אמורים להביא לציבור ולקהילה.

בדור האחרון זכינו לשוב לארץ ישראל, ולחוות מעט יותר את הממד של ההתכנסות הלאומית בסמוך למקום אשר בחר ה'. רבים, רבים,עולים לירושלים בימי הרגל, הכותל המערבי הוא אבן שואבת לציבור רחב ומגוון, ברכת הכהנים בחול המועד ותפילת השחרית כוותיקין בשבועות בבוקר הם מעמדים המעוררים את הלב להבין את העצמה הגנוזה באפשרות של חידוש העבודה בבית המקדש.

בתוך כל המחלוקות והדיונים בשאלות הנוגעות להר הבית בימינו, הקושיות והספקות בדבר חזרת עבודת הקרבנות בזמן הקרוב, אל לנו לשכוח את הממד הנשגב שיש במקדש העומד על מכונו, כהנים בעבודתם, לויים בשירם ובזמרם, וישראל זוכים לשמוח לפני ה' יחדיו, בכל הטוב והשפע שנתברכנו בו.

יהי רצון שנזכה לכך במהרה בימינו, בדרך של שלום ושלמות, בישוב הדעת ורוחב הלב.