היום מסתיימים ימי השבעה של שמוליק ביבר ז"ל שנפטר בשבוע שעבר. שמוליק ז"ל היה סמנכ"ל מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא.
ההיכרות ביננו היתה לפני שנים כמדומני עוד בשנותיו בבני עקיבא. והתהדקה מאד בשנות הקמת ישיבת ההסדר שלנו במודיעין. שמוליק ז"ל היה אחד מאנשי הקהילה הפעילים בעיר, שביקשו לעשות שינוי ולהביא אליה ישיבת הסדר, שתהיה שותפה בעיצוב פניה של העיר הצעירה והחשובה הזו.
זו לא היתה משימה פשוטה. ההתנגדות של העיריה, היתה חזקה והיא ניסתה לחסום את המהלך. היו שעות קשות וימים שבהם סימני השאלה אם אכן נצליח היו גדולים מסימני הקריאה. שמוליק היה מאלה שנרתמו למשימה, כמו שנרתם למשימות בניה וייצוב של מוסדות חינוך רבים. תמיד בענייניות במקצועיות, בירידה דיקנית לפרטים, ועם הרבה מוטיבציה לעזור. בלי חשבונות ובלי שעות, ובלי לרצות את התהילה ואת קידמת הבמה. הוא בא לעבוד. נקודה. ולא רק לעשות בעצמו אלא גם לרתום אחרים לעשיה.
על הצדקה אומרת הגמ' (בבא בתרא דף ט' ע"א): "אמר רבי אלעזר גדול הַמְעַשֶה מן העושה שנאמר (ישעיהו, ל''ב, י''ז): "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם". כלומר שמי שגורם לאחרים לעשות צדקה הוא חשוב יותר ממי שעושה אותה בעצמו. רש"י שם אומר: "מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה - טורח המעשים את חבריהם.
מדלא כתיב: והיתה הַצְּדָקָה שלום". כלומר ישעיהו הנביא מכנה את 'מעשה הצדקה' כשלום, זה המעשה שגורם לה, ולא רק את הצדקה, את התוצאה, את מי שכבר נתן. ועל כך אומר המהרש"א שהוא זוכה לכינוי נעלה יותר (שם): "דלגבי הנותן לא קאמר אלא 'השקט ובטח' ולגבי מעשה קאמר 'שמביא שלום' וגדול השלום!" עקרון זה נכון לגבי תחומים רבים של עשיה למען ערכים חשובים ולמען הציבור.
עשיה שאינה מניבה תועלת עצמית ולפעמים היא גם כפויית טובה. יש מי שעושה צדקה בעצמו וזה דבר גדול, כי צדקה זה דבר שלא חייבים. אולם גדול ממנו מי שגם גורם לאחרים להתגייס ולעשות. המאירי אף רואה בכך חובה ולא רק רצון טוב (שם): "לא סוף דבר שאדם חייב ליתן צדקה אלא שאף הוא חייב לֵעֲשׂות אחרים עליה". הרבה זכויות יש לשמוליק ברשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא. הוא לכאורה עסק בתחום הכספי והתשתיות ולא בצד החינוכי, אולם כבר לימדונו חז"ל במשנה (אבות ג' י"ז) "אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח".
בדרך כלל מקובל להבין את המשנה שקמח זה כסף, פרנסה : "מי שאין לו מה יאכל היאך יעסוק בתורה", שבלעדיה לימוד התורה לא יוכל להתקיים. אולם צריך לראות זאת בצורה רחבה יותר: "דכשאין קמח בביתו לפרנסתו, אין דעתו מיושבת עליו ללמוד תורה" (תפארת ישראל שם), דהיינו שהקמח זהו התשתית ללימוד תורה, אלו הם התנאים הנאותים שמאפשרים את הרחבת הדעת וישוב הדעת, ומאפשר את התקיימות התהליך הלימודי והחינוכי בהנאה ובשמחה. זהו סוד ההצלחה. אולם 'אנשי הקמח' נשארים, לרוב, מאחרי הקלעים ולא בקידמת הבמה.
אחת המשימות שהיינו שותפים לה היתה ההקמה מחדש של הישיבה התיכונית במודיעין. לפני כשבע עשרה שנה. זו היתה משימה לא פשוטה. קדמו לה נסיונות שלא צלחו, תסכול וחוסר אמון בקרב ההורים שהעדיפו לשלוח את ילדיהם למוסדות וותיקים מחוץ לעיר.
היה צריך לגייס את ההורים וליצור אמון. ללכת לדבר איתם פנים אל פנים. היום ב"ה היא אחת הישיבות הגדולות והמצליחות ביותר בראשותו של הרב שמואל רוזנבלום. ואח"כ גם בהקמה של שלוחת הישיבה באופקים. שהוקמה באגף של ישיבת בני עקיבא אפיקי ארץ באופקים. רבים הכירו את שמוליק ז"ל, רבים ראו בו כתובת לעזרה, למציאת פתרונות. ולרבים סייע. והוא, לא גבה ליבו ולא רמו עיניו.
חבל על דאבדין יהי זכרו ברוך לעד ולנצח נצחים.