דברים אחרי מיטתו של הרב חיים ברקוביץ ז"ל

ברשות הרבנים, בני משפחת ברקוביץ היקרים,

הנני העני ממעש עומד כאן כשליח ציבור של מאות ואלפי תלמידים במשך השנים, של הורים וסבים וסבתות ובעיקר של אנשי צוות – מורים ומורות, רמי"ם ומחנכות, אנשי מינהלה ותחזוקה שכל כך אוהבים אותך, כל כך חייבים לך, כל כך חסרים אותך.

הוא (ר' חנינא בן דוסא) היה אומר: כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו" )אבות ג( יכולתי להתחיל מההיקף התורני שלך, מהעוצמות, מהלימוד, מהכתובת לכל שאלה הלכתית בכל תחום, מהחיבור לגדולי ישראל מכל החוגים ומכל הגוונים, אבל אני בוחר להתחיל דווקא בבין אדם לחברו.

לכאורה, היית איש של ניגודים. מצד אחד התלבשת כחרדי אך מצד שני, היית ציוני בכל נימי נפשך, מצד אחד מבוגר (לפחות בעשרים השנה האחרונות) מרוב אנשי הצוות בישיבה, אבל מצד שני היית מחובר לרוב, יותר מכולם לעולמם של התלמידים.

מצד אחד נראה היה שאתה איש העולם הישן, השמרני, אך מן הצד השני היית פדגוג מתקדם שמשתמש בטכנולוגיה ובשיטות הוראה מסקרנות וחדשניות.

ועל כל אלה, הדרת הפנים שלך שהיתה כולה רוך ונעימות, היה בה משהו מזמין תמיד, אבהי ומקרב. דמותך, לאורך כל השנים בישיבה היתה בקונצנזוס. מעבר לכל מחלוקת, התדיינויות ושמועות. זך וישר.

אתמול בלילה, כשנודע דבר פטירתך, אמר לי בני, בן ה-11 שהוא זוכר איך היית משכים את התלמידים בשבת בבוקר בשבתות ישיבה.

זה הזיכרון שלו מהרב ברקוביץ – "ישראל עם קדושים קומו לתפילה, לעבודת הבורא קומו לתפילה" – בנעימה, במתיקות גדולה, כך בעקבות מנהגו של הרב נריה זצ"ל בישיבת כפר הרא"ה. סיפרתי לו שכך היה לא רק בשבתות ישיבה, אלא גם בסתם ימים של חול בטיולים בכל רחבי הארץ כשאנחנו בוחרים כאידיאולוגיה לישון על הארץ בשקי שינה ואתה כמובן מצטרף לכיתתך ומתעקש לישון יחד עם כולם כשאתה כמעט בגיל 70 ,כי חינוך לא עושים בשלט רחוק.

ביום שישי שעבר זכיתי לבקר אותך בפעם האחרונה. הגעתי כשליח של כל קהילת הישיבה לדרוש בשלומך וחשבתי שבחולשתך, הביקור יסתיים בתוך דקות ספורות. כשעה וחצי זכיתי שנשב יחד בשיחה צלולה מלב אוהב ואחד הנושאים המרכזיים בו עסקנו היה השלט שהיה תלוי דרך קבע בכניסה למשרדך – "סדנת אנוש". כאן מלמדים להיות בן אדם, בן אנוש.

"לעולם יהא אדם ירא שמיים" הערך הגדול שהטמעת היה להיות "מענטש", קודם כל - לעולם יהא אדם, ומתוך כך יגיע גם להיות "ירא שמים" – זה היה נר לרגליך לאורך כל שנות הוראתך.

בביקור ההוא, ביקשתי ממך שגם באלול השנה נזכה לשיחה המסורתית שלך בבית המדרש של הישיבה בחודש אלול. שיחות שתמיד היתה טמונה בהן תביעה מוסרית נוקבת לצד נועם חסידי מקרב, והכל בשפה ברורה ובנעימה, בנחת. הרגשתי שהמשימה הזו נתנה לך תקווה, אורו עיניך ממש. ביום רביעי האחרון, בחולשתך, ביקשת כי יעדכנו אותי שכנראה לא תוכל להעביר את השיחה. ההתנהלות הזו מפעימה ומעידה על הרצינות והדיוק שבהם התייחסת לכל משימה במשך כל השנים.

להודיע מראש, לאתר מחליף, שלא תהיה תקלה... אני כמובן לא ויתרתי וביקשתי להפציר בך להמשיך להתכונן לשיחה ואולי לקיים אותה בפורום מצומצם יותר, לשכבה מסויימת או לכיתה מסויימת, אבל אתה כנראה כבר הרגשת את מה שתכנן לך רבונו של עולם.

אני עומד כאן גם כבעל חוב גדול על עצם קיומה של הישיבה בגלגולה הנוכחי, ב- 22 השנים האחרונות. רק הבוקר כשהחלו לזרום הסיפורים הנוסטלגיים אודותיך, הבנתי שאלמלא התעקשותך ועמידתך בפרץ, במבנה שבו שוכנת הישיבה היום, ככל הנראה היו מוסדות אחרים לגמרי... הגמרא בברכות, דף ו אומרת: "אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפלתו – א-לק י אברהם בעזרו. וכשמת - אומרים לו: אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו!"

זכינו במשך שנים להנות מתפילתך איתנו בימות החול שהיא כשלעצמה היתה שיעור מוסר מהלך ושמענו ממך ומבני קהילתך על תפילותיך במועדים ובימים הנוראים בבית חולים השרון ובקהילה. קביעת מקום לתפילה איננה רק במובן הפיזי, אלא במובן של ייחוס החשיבות. למדנו ממך מה מקומה של התפילה, מה חשיבותה, מה עומקה. וממילא, כשמת, אומרים לו "אי עניו, אי חסיד".

לא אפרט בחסידות ובענווה מתוך ידיעה ברורה שלא היית מסכים לכך, אבל אני לא יכול שלא להזכיר נקודה אחת שבה אני בוודאי פה לכל אנשי הישיבה. איזה שיעור עצום בענווה למדנו ממך כל השנים, יום אחרי יום, מעצם היכולת להמשיך להימנות על צוות חינוכי של מוסד שבראשו עמדת ואותו ניהלת וכעת שינה את צורתו. ולא רק להמשיך, אלא להיות יוזם ופעיל ומסייע בהפעלה היומיומית של המוסד הזה. "אי עניו, אי חסיד".

הבוקר, ראש חודש, כשאמרנו את מזמור "ברכי נפשי" חשבתי עליך. "תסתיר פניך יבהלון, תוסף רוחם יגוועון, ואל עפרם ישובון", "ובע"ה בהמשך "תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה". אבל אז מופיעים פסוקים שלכאורה אינם קשורים. הקב"ה, מלוא כל הארץ כבודו, המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויעשנו – כבודו לעולם ויש לו שמחה. במה הוא שמח? "ישמח ה' במעשיו" במעשים כמוך, הרב ברקוביץ היקר, בבריות טובות שהקדישו את כל ימיהם לטוב, לחסד, לתורה וללומדיה. הארת לרבים כ"כ גם בתורתך וגם במעשיך!

הפסוק האחרון במזמור כ"ז בתהלים שהתחלנו לומר הבוקר הוא: "קוה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ה'". החזרה של התקווה אל ה' פעמיים בפסוק מעוררת קושי כמובן, והפירוש הפשוט הוא שגם אחרי שקיוית והתחזקת, לעיתים לא בדיוק נענית, ועליך להמשיך לקוות. זה בדיוק היה המסר שלך בהודעה האחרונה שהקלטת לצוות ביום שישי שעבר. אמרת "בהזדמנות זאת ברצוני להודות לכולכם מכל הלב על כל התפילות, אני מרגיש זאת לאורך כל הדרך על בשרי כיצד שהן פועלות" וסיימת – בע"ה ניפגש כולנו בקרוב ללימוד משותף.

התקווה האמיתית הזו, האמונה ללא עוררין, מידותיך המיוחדות, אישיותך היקרה כל כך, הם צוואתך לכולנו ואם נזכה לקחת משהו מכל אלה – בכך ננוחם.

הכותב הוא ראש ישיבת אמית כפר גנים